אבי משה-יוסף רייזמן 1923-2002

אבי משה-יוסף  רייזמן, בן זקונים  לפנינה (פרל) בת שלום ושיינדל  וורמן, ילידת 1884 משידלוביץ,  ואריה- לייב בן יצחק רייזמן יליד 1884 מוולנוב.
אבא גדל ברחוב פייפישוב  15, למשפחת עמלים שהשתייכו לתנועת בורוכוב.
למד בבית ספר בורוכוב בלודז', שם התנהלו הלימודים בשפה היידית. יידיש הייתה שפת הבית ושפת הלימודים גם בשכונה בבלוטידיברו לרוב יידיש.
מדי שנה בחודשי הקיץ היה אבי נוסע עם אביו לאחת מעיירות הקייט שבקרבת לודז', שם היה להם קיוסק לממכר גלידה אותה הם הכינו בעצמם. זה היה הכי קרוב לנופש שידע אבי בנעוריו.
כשפרצה המלחמה היה אבא בתיכון הוא למד עד תחילת 1940 אז נחטף ברחוב לעבודות כפיה עבור הגרמנים. המשימה היתה לרוקן את מחסני הבדים ברחבי לודז' (והיו רבים מאד) ולהעבירם למבנה של הגימנסיה העברית. על העבודה פיקחו אנשי אס. אס. שכמובן בזזו לעצמם חלק מהסחורה.
כשנסגר הגטו עבד אבא ב-"אפרוביזציה" בסידור משלוחי המזון  שהוכנסו לתוך הגטו. ואחר כך במפעל תפירה שם למד מקצוע שעזר לו לשרוד בהמשך.
אביו עבד באחד המפעלים שהוקמו בשטח הגטו אך ב-3.05.42 נפטר אביו אריה –לייב, מדום לב ונקבר בחלקת הגטו של בית הקברות. אבא נותר עם אמו המבוגרת, אחותו יהודית ובעלה ואחיין אחד קטן ויפה.
אחרי מות אביו קיבל אבא עבודה במטבח שהקימה תנועת פועלי ציון שמאל. שם עבד בחברתה של בלומה ברנר שהגורל זימן לו לשאת את ביתה ברונקה לאישה, אחרי המלחמה.

אבי משה יוסף רייזמן ז"ל

סבתא בלומה היתה מיודדת עם אבי ודיברה עליו בחיבה רבה, בביתה.
ספטמבר 1942, השפרה הגדולה והאיומה מכל. תחילה נשלחו הילדים ואחר כך כל המבוגרים והחולים. אמו של אבי נתפסה גם היא. אבא ניסה להבריח אותה אל מחוץ למקום האיסוף אך השוטרים היהודים הפליאו בו את מכותיהם וגרשו אותו מהמקום. סבתא פנינה גורשה אל מותה בחלמנו.
גם יהודית, אחות אבי עם בנה הקטן ובעלה, גורשו לחלמנו ואבא נשאר לבד בעולם.
כשנסגר המטבח עבר אבא לעבוד ברסורט עורות שייצר תיקים עבור הצבא הגרמני. מפעל עורות נחשב מקום עבודה "טוב" כשסכנת מוות לצידו. מי שהצליח לגנוב פיסות עור ולא להיתפס, הרוויח כמה "רומקלך"(כסף גטו) לקניית לחם או תרופה. מי שניתפס ניתלה.
באוגוסט 1944 החלו הגרמנים בחיסול גטו לודז'. אבא שלי נשלח עם כל רסורט העורות, האנשים והמכונות, לבירקנאו. שם על הרמפה, בסלקציה הראשונה שולח אבי לחיים, הוא הוחתם במספר B6731  והוכנס לבלוק 14במחנה "C הוא מחנה הצוענים שנרצחו ימים קודם בתאי הגזים, עד האחרון שבהם.
חודש ימים שהה אבי בבלוק 14 בבירקנאו.
בתום חודש של מסדרים וסלקציות שולח אבא לאחד ממחנות המשנה של אושוויץ, הוא גלייוויץ 4 .
שם עבד כעבד נרצע, בחפירת תעלות עבור מפעל גרמני ועבור הצבא. התקופה היא חורף  45 ולגופם רק פיג'מת הפסים וקבקבי העץ. כך יום יום שבעה ימים בשבוע. למזלו של אבא מיומנות התפירה שרכש בגטו עזרה לו בגלייוויץ, כשבזמנו הפנוי תיקן את גרביים למי שהיו גרביים ופרוסת לחם מיותרת.
כך, למרות משקלו הירוד ופצעי הקור ברגליים, שרד אבא עד ינואר 1945 . כשהרוסים התקרבו לאזור גלייוויץ , הוצאו היהודים לצעדה הרגלית המפורסמת. הם הגיעו עד בלכהאמר, מחנה שהיה גם הוא חלק מתשלובת אושוויץ, והוכנסו לצריפים הריקים.
משנצטוו למחרת בבוקר לצאת שוב לדרך החליטו חלקם להסתתר מתחת לדרגשים.
מכיוון שהיציאה היתה מבוהלת והרוסים היו קרובים מאד, "הסתפקו" הגרמנים בירי צרורות לתוך הצריפים . מי שהסתתר  ניצל מצעדת המוות הידועה לשמצה.
עברו ארבעה ימים עד שהגיעו הטנקים הרוסיים לבלכהאמר. כשיצאו הניצולים מן הצריפים ופגשו את החיילים הרוסים הבינו שהם משוחררים.
זה קרה ב-25 בינואר 1945 יום הולדתו של אבא.

אבי משה רייזמן בברגן בלזן בשנת 1947

לאחר קבלת טיפול רפואי וכמה ימי אכילה בבתי הגרמנים שברחו מהאזור, החליטו הניצולים לחזור ללודז' המשוחררת. ברכבות וברגל הלכו אבא וחבריו הלודז'אים חזרה הביתה, בתקווה למצוא בית. אבא חשב שיפגוש את אמו האהובה או את אחותו ואחינו. אך בהגיעו התבררה לו האמת על המשלוחים של ספטמבר 42 , על היעד בחלמנו ועל המוות הנורא שחיכה להם שם.
אבא הבין שבאמת נשאר לבד בעולם. כדי להמשיך לחיות שקע אבא בפעילות במסגרת פועלי ציון שמאל והשרידים של תנועת בורוכוב המפוארת. באחד במאי 1945 כשברלין עלתה כבר בלהבות יצאו צעירי תנועות השמאל למצעד של סוציליסטים יהודים גאים ברחובות לודז', העיר שלא שמחה לקבלם חזרה.
ב-1946 עזב אבי את לודז' לקרקוב. לאחר הפוגרום שהיה בקרקוב הצטרף אבי לקבוצת פרטיזנים שהתכוננו לעלות לישראל. הם חצו את הגבול לגרמניה באיזור האמריקאי, נתפסו על ידי שוטרים גרמנים והושלכו לכלא. לאחר כמה ימים ללא מזון הם שוחררו, מורעבים ועייפים, ע"י קצין אמריקאי ששלח אותם להתפנק בבית מלון מקומי ואת הסוהרים הגרמנים זרק מהמשטרה.
היעד הבא היה מחנה העקורים בלנצברג, שם היתה כבר קבוצה מאורגנת של תנועת פועלי ציון שמאל. אבא השתלב בפעילות של התנועה אך עקב מחלת ריאות אושפז בבית חולים בפלדפינג, עיירת נופש בקרבת מינכן.
לשם לבית החולים בפלדפינג הגיעה אמי ברונקה ברנר ושם הם נפגשו.
ובמחנה העקורים לנסברג, בחברת חבריהם הניצולים ובן דוד אחד ניצול,  הם נישאו.

הורי בקיבוץ בלנקינייזה שנת 1946.

המשך סיפור חייהם המשותפים בסיפורה של ברונקה ברנר