אימי ברונקה-בינה רייזמן

אימי ברונקה-בינה, בתם הצעירה של בלומה( בת מאיר-יצחק וחיה- רבקה רוזנברג) ילידת לודז' ושל שמואל ברנר יליד טומשוב מזובייצק.
אימי ואחותה הבכורה לולה (1923-1944) גדלו בבית בורגני. האב שמואל היה חייל בצבא הפולני ואף נפל בשבי במלחמת העולם הראשונה . סבא שמואל היה פעיל בארגון הקצינים יוצאי הצבא הפולני. הבית היה חילוני למרות שהסבים רוזנברג היו דתיים (אביה של חיה-רבקה היה הרב מרדכי רייך מקאליש). להורי אימי היה בית קפה ברחוב לימנוסקגו 27 ומאחור היה בית המגורים המשותף של משפחת ברנר ושל משפחה גרמנית שהייתה שותפה לבניין. את בית הקפה החליפו לחנות שוקולדים  שהניבה פרנסה נאה עד פרוץ המלחמה.

 

בלומה ושמואל ברנר ז"ל, הורי אימי

בקיץ 1939 שהו בנות משפחת ברנר, כמו בכל שנה, בעיירת הנופש צ'רניאנצקה-גורה כשהחלו להגיע טלפונים שקוראים לחזור מהר ללודז'. הרכבות היו מלאות וגם הכבישים מלאו באזרחים ובצבא שנע מערבה לכיוון גרמניה.
בראשון בספטמבר פרצה המלחמה. המשפחה היתה כולה בלודז'.
כשצעד הצבא הגרמני ברחובות לודז', היה מדהים לראות את הגרמנים תושבי העיר לבושים במדים נאציים ועם דגלים נאציים, צוהלים ברחובות. גם בנו של השותף הגרמני הצטייד מבעוד מועד בדגלים ומדים. הוא התגייס כמובן לצבא הגרמני  וסיים את חייו בשלג הרוסי.
משפחת ברנר החליטה לעזוב את לודז' לטומשוב שלא סופחה לרייך, שם גר האח הבכור של סבא שמואל, משה ברנר עם אשתו
בת -שבע ושלושת ילדיהם, צילה, דוד וזאב (וולף).
כשהגיע החורף ונעשה קשה בטומשוב הוחלט לחזור הביתה ללודז'. בדרך לא דרך בעזרת שכן פולני, מזחלות וכמה בקבוקי וודקה לשוחד, חזרו כולם ללודז'. כולם ,פרט לסבא רוזנברג שפחד לעשות את הדרך חזרה והלך לטרבלינקה עם כל משפחת ברנר בשנת 1942. בדצמבר 1939 יצא הצו להקמת הגטו. למזלם גם הבית ברחוב לימנוסקגו 27 וגם בית הסבא ברחוב מריניאנסקה היו בתחומי הגטו.

השותף הגרמני גורש כמובן ובמקומו נכנסו כמה משפחות של יהודים .
סבי שמואל ברנר בעל הנשמה הענקית,  שאהב לעזור לבני אדם באשר הם, התנדב לעזרה לאנשים בודדים וקשישים שגורשו מבתיהם לתוך הגטו. זו היתה עבודה קשה נפשית ופיזית . המראות היו קשים והסיפורים קורעי לב, וסבא שמואל ברנר שילם על כך בחיו.
ימים ספורים לפני סגירת הגטו הוא  קיבל שטף דם במוח ונפטר.הרב שערך את הלוויה אמר שהאיש הצדיק הזה זכה להיקבר בבית הקברות היהודי בימים טרופים שלא רבים יזכו לכך.
בבית נשארו אימי ברונקה אחותה לולה ואמן בלומה. גם את הכלב רקס לקחו הגרמנים. גם חנות כבר אין ואין מה לאכול. שתי האחיות מצאו בבית מצבור של גרביים והחלו לסחור בהם ולהביא הביתה אוכל. במקביל נפתח בית הספר וחזרו ללמודים. הבנות למדו בבוקר והבנים אחר הצהרים כך עד שנת 41 כשבית הספר נסגר סופית וכולם חויבו לעבוד.
מכיוון שהבית בלימנוסקגו היה קרוב לשער הגטו ולמגדלי השמירה הוחלט לעבור לבית סבתא רוזנברג ברחוב מריניאנסקה. כך אפשר למכור דברים מהבית ולקנות אוכל ולהשתמש הרהיטים המיותרים לחימום .
בגיל 15 התחילה אימי לעבוד. תחילה במפעל ליצור סוליות נעליים מקש. מנהל המפעל היה אדם נוראי. אך כשהוצע לה ללמד את בנו של המנהל פולנית וגרמנית, אימא "קפצה" על המציאה. כך גילתה אימא את העולם האחר של גטו לודז'. עולם שיש בו אוכל לרוב, שלא חסר בו דבר. פירות וירקות ולחם וממתקים, כאילו אין מלחמה ואין גטו.
כשפרצה מגפת דלקת קרום המוח חלה גם בנו של המנהל ואימא עברה לעבוד במפעל שטיחים. את השטיחים ארגו מכלי מיטה ובגדים של המגורשים אל מחוץ לגטו, עבור הצבא הגרמני וגם עבור משפחות הגנרלים.
בספטמבר 1942, "השפרה". סבתא רוזנברג נשלחה עם כל הקשישים לחלמנו. הסבתא הזקנה דאגה כמובן לקחת אתה את כלי התפירה היפים שלה שהרי הם "נשלחו לעבודה".
עכשיו נשארו ברונקה לולה ואמן בלומה ברנר. שלושתן עבדו. אימא במפעל השטיחים, סבתא בלומה במשרדי המטבח של פועלי ציון שמאל ולולה עבדה באחד המטבחים. לולה הייתה פעילה בתנועת דרור, צעירה יפה אופטימית ונמרצת. חומות הגטו והרעב חנקו אותה.
עד יוני 44 היה שקט יחסי בגטו. היו העבודה והרעב המכרסם. ביולי 44 חודשו השילוחים לחלמנו. בגלל הלשנה של אחת מעובדות המטבח, שספרה לרומקובסקי על לולה שעובדת במטבח ואמה בלומה שעובדת במשרדי המטבח, איבדה לולה את מקום עבודתה.
לולה המיואשת רצתה לצאת מהגטו.   וכך בחודש יולי 1944 במשלוח אחד שלפני האחרון עלתה לולה ברנר לרכבת לחלמנו.
אוגוסט 1944, מחסלים את הגטו. סבתי בלומה ברנר מחפשת מסתור עבורה ועבור ביתה ברונקה. העיקר לא לעזוב את הגטו. המסתור הראשון התגלה ע"י אחד השכנים שאיים להלשין לגרמנים. למסתור השני הובאה אישה עם תינוקת שלא הפסיקה לבכות.
בכך נגמר סיפור המסתור.

אחות אימי, לולה(לאה) ברנר ז"ל  נרצחה בחלמנו ב1944 .

בסוף אוגוסט 1944 הגיעו אימי וסבתי לרמפה בבירקנאו. אחרי הסלקציה הראשונה הן נשלחו ל"סאונה" . הן עברו גילוח ורחצה ונשלחו לשדה שליד הסאונה, לקבל בגדים מתוך ערמות שהיו שם בשדה. אימא קבלה שמלת נשף.
חודשיים הייתה  אימי בגהינום של בירקנאו אבל שם עוד הייתה לה אימא. למרות המכות שקיבלו מהקאפו היהודיות, למרות הרעב הנורא והמסדרים האינסופיים, הן היו יחד וזה היה הכי חשוב.
אחרי חודשיים בבירקנאו היגיע הסלקציה האחרונה. אימא נשלחה למחנה עבודה וסבתי נשארה לבד בבירקנאו.
אחרי המלחמה נודע גורלה של בלומה ברנר שנשלחה עם קבוצת נשים מלודז' למחנה הריכוז הנורא בשטוטהוף ושם היא נרצחה כנראה במעבורת שהוציאו הגרמנים לים הבלטי על מנת להטביע את הנשים היהודיות, ממש לפני תום המלחמה.
אימי "נמכרה" למפעל לעיבוד פישתן בעיירה מטסדורף שבדרום מערב פולין. אחד מתפקידיה היה להכנס למכונות כדי לנקות אותן  (הגרמניות קראו לה "הקטנה"). העבודה הייתה קשה והאוכל הלך ופחת. למזלן של הבנות עבדו במפעל אסירים קומוניסטים גרמנים ששכנעו אותן לקלקל מידי פעם מכונה וכך לנוח כמה שעות. ככל שקרבה המלחמה לסיום קטנו מנות המזון. אז החליטו האסירות לפתוח בשביתה. הן הגיעו בבוקר למפעל עמדו ליד המכונות ולא עבדו. הגרמיות צרחו שיהרגו את כולן, אך הרעב והעייפות היו קשים מנשוא והמוות כבר לא היה איום עבורן.
המפעל היה שייך לתשלובת גרוס-רוזן ומשם הגיע קצין גרמני שהעמיד את הנשים במעגל בחצר וביקש הסברים. יצאה נערה צעירה ואמרה שאי אפשר לעבוד כשמעט האוכל שלהן נגנב. היו כמובן צרחות ואיומים, אך השביתה הצליחה. מאותו יום נשקלה כל מנת מזון של  היהודיות ע"י הגרמניות, וכך אפשר היה לשרוד עד סופה הקרב של המלחמה.
בין הבנות היהודיות הייתה אישה חולת שחפת שאמרה שלא תמות עד שתשמע את קולו של החייל הרוסי הראשון, וכך היה כשהגיע אליה החייל הרוסי היא נישקה את כף ידו ומתה.
בראשית מאי 1945 שוחררה אימי ממחנה העבודה הנאצי וכל רצונה היה להגיע ללודז' לפגוש את משפחתה.
ברכבות וברגל עשו הנשים מלודז' את הדרך חזרה הביתה. אימא חשבה שכשירדו מהרכבת בלודז' יקבלו הפולנים את הניצולים ,עם חיבוק וכוס תה. אך קבלת הפנים היתה עם המשפט הנורא  "כל כך הרבה יהודיות נשארו?".
הבית ברחוב מריניאנסקה היה ריק והרוס ברובו. כך גם הבית בלימנוסקגו. איש לא חזר.
הכתובת לניצולים הייתה בית הקהילה. באחד הביקורים שם , שמעה אימה מישהו צועק "ברונקה, ברונקה" היה זה בן דוד אחד שניצל וכך היה לאימא היכן לגור.   היה רצון לחזור לסוג של נורמליות, אימי התחילה ללמוד בתיכון, אך האנטישמיות      הייתה כל כך גדולה שלא היה טעם להישאר בבית הספר ובפולין.
וכך החליטה אימי עם קבוצת צעירים מפועלי ציון שמאל  לברוח מפולין דרך צ'כיה, לגרמניה כדי לעלות לישראל.
הם קנו בקבוקי וודקה ששמשו לשוחד ועלו לרכבת לפראג. בגבול הצ'כי עצרה הרכבת, עלה מנהל התחנה  והודיע לקבוצה שנסעה ללא מסמכים מזהים, שעליהם לחזור ברכבת הראשונה חזרה ללודז'. בנות הקבוצה הודיעו למנהל שהן תשכבנה על המסילה כדי למות. הן סיפרו לו את הקורות אותן בזמן המלחמה ובעזרת בקבוק וודקה הוא אפשר לכל הקבוצה להמשיך לפראג. מנהל התחנה צייד את הקבוצה במכתב לאדם בשם גולדשטריקר, שהיה אחרי קום המדינה השגריר הראשון של צ'כיה בישראל.    פראג קיבלה את ניצולי השואה בחום ובחמלה. הם שוכנו במלון שיועד לניצולים, קיבלו תלושים למזון והרכבות היו בחינם. הם הגיעו לאדון גולדשטריקר שהפנה אותם לארגון "הבריחה". אחרי חודש נעים בפראג המשיכו לגרמניה. היעד היה מינכן.
לא הייתה שמחה לחזור לגרמניה, אך שם היו מחנות העקורים ששלחו את הניצולים לפלסטינה. במינכן התפצלה הקבוצה ואימי נסעה לפלדפינג עם חברה. השמועה בפלדפינג עשתה לה כנפיים ולמחרת הודיעו לאימא שמישהו מלודז'  נמצא בבית ההחלמה לחולי ריאה. זה היה אבא שלי.

הורי עם חברים לודז'אים בפלדפינג

חתונת הורי התקיימה בלנסברג שם היה לאבי תפקיד בארגון העלייה. הורי חשבו לעלות בעליה ב. אך המפלגה שלחה אותם להקים קיבוץ של דייגים על גדות האלבה, מצפון להמבורג. קיבוץ בלנקינייזה.
הגברים עסקו בדייג והנשים למדו לתקן רשתות דייגים. את הדגה מכרו בהמבורג לבריטים. באחד הלילות העלו ברשתם ארגז נשק שהשליכו הגרמנים לאלבה. את הארגז שלחו לברגן בלזן שהיה המרכז היהודי הגדול בצפון גרמניה.
יום אחד פשטו על הקיבוץ חיילים בריטים בחיפוש אחר נשק. מישהו הלשין שהדייגים התמימים עוסקים בהברחת נשק לפלסטינה. הקיבוץ פורק והאנשים פונו לברגן בלזן. תחנה אחרונה לפני פלסטינה. אימא שלי הייתה בהריון ולא רצתה ללדת את ילדה הראשון על אדמת גרמניה.  כך הגיע זמנם לעלות. הורי קיבלו אישורים לעליה לגאלית. שלושה ימים של נסיעה ברכבת עד מרסיי. במרסיי התקבלו ע"י ארגון יהודי ושוכנו בבית מלון. כדרכם של שורדים הם הצטיידו בשוקולד וסיגריות, שני מוצרים "יקרי ערך" בשנת 1947 , וכך יכולים היו לקבל דובדבנים טריים תמורת שוקולד ובגטים טעימים תמורת סיגריות. אימא נשבעה שיותר היא לא תהיה רעבה!
אחרי חודש במרסיי עלו הורי על אוניה יוונית וביוני 1947 הגיעו לנמל חיפה.
הדבר הראשון בחיפה היה ה-D.D.T.  הדבר השני היה הפקיד העברי "הגאה" שגזל מאימי את השם הפרטי שנתנו לה הוריה והחליט ששמה בישראל יהיה  ברכה. זו הייתה קבלת הפנים בפלסטינה.

אימי  ברונקה רייזמן 1946

הם הובאו למחנה אוהלים ליד חדרה. לאחר חיפושים ובעקבות חרדותיה של אימי החליטו להתיישב הקיבוץ גליל-ים, רחוק מכל גבול, כך בקשה אימא. בחירה שהתבררה כלא מוצלחת. הקיבוצניקים המתנשאים היו אדישים לגורלם של הניצולים, לא רצו לשמוע את שעבר עליהם וחלקם סרבו אף לדבר יידיש למרות שידעו את השפה.
בקיבוץ נולד בנם הבכור שקיבל את שמו של סבא שמואל ברנר. אבי גויס להגנה והשתתף כחייל במלחמת השחרור.
אחד אחרי השני עזבו חברי קבוצת הדייגים את גליל-ים. איש מהם לא נשאר בקיבוץ. הורי עזבו לפתח תקווה. שם הביאו לעולם עוד שני ילדים בת שנושאת את שמה של פנינה רייזמן ובן שנושא את שמו של אריה-לייב רייזמן.
המשפחה גדלה, הילדים נישאו, נולדו שמונה נכדים ואחר כך גם נינים.

הורי עם נכדה בשנת 1996

אבי משה רייזמן זכה לראות חמישה נינים . הוא נפטר ב-26.5.2002 , על שולחן הצנתורים בבית חולים השרון.  אחרי מותו נולדו עוד תשעה נינים.

אימא שתחיה, ברכה רייזמן לבית ברנר חיה ברמת אביב , אוהבת לצייר ולשיר במקהלה.

ברונקה רייזמן נפטרה ב- 27.5.3013. יהא זכרה ברוך.

23.9.2014 ספר הזכרונות של ברונקה-בינה רייזמן לבית רוזנברג יצא לאור. ניתן לפנות לבתה פנינה רון בנייד: 0506890992