אוושוויץ

שבילי המוות...
ואתה מהורהר שם צועד,
ופתאום גופך רועד.
האוזן קולטת הד,
כאילו מבטן האדמה קול בוקע-
זעקת ילד ואם בוכייה...
ונפשך קופאת מאימה.

פעם אולי יצמחו פרחים על השבילים...
אל תקטוף אותם!
בדם ובדמעות הם ספוגים.

בדמיונך תראה שלדים
בעשן שחור אפופים.
אלה פעם היו אנשים...
נשארו ללא שם- צללים,
באוויר עם רוחות מפוזרים.

אז הבט לשמים,
הרם מעלה את הידיים,
וזעק, זעק בקול אדיר:
לא, לא יותר לעולמים !!!
איה הרחמים?!...

 

כתבה: סופיה קובילצקה
לודז'  15.5.2008
תרגמה: לילי מי-טל
תל-אביב  יוני 2008