הסיפורים הקצרים המופיעים בהמשך נכתבו על ידי ד"ר אירית פרידמן בתקופה שבין ספטמבר 2009 לאפריל 2010 בתל אביב

אירית פרידמן היא ביתם של שלמה זונדינר ולובה (לבית יבלונסקי).
נולדה ברח פיוטרקובסקה 66, בלודז, פולין.
אירית היא דוקטור לפסיכולוגיה, עבדה שנים רבות בשירות הציבורי וממשיכה בעיסוקה.
אירית אלמנתו של משה (לונק) פרידמן, אם לבת יעל ובן איתן, גרה בתל אביב.

E mail- friedmanirit745@gmail.com

תל אביב, ספטמבר 2010

לובה אירית ויעל זיו

הילדה מרחוב פיוטרקובסקה

לודז', שנות ה- 30 של המאה ה-20

יום הולדת – אני גדולה

אני מלכה! עם כתר וכס המלכות! זהו יום הולדת ה- 3 שלי. "הגדולים" הכינו לי כס מלכות מ- 3 הדומי עץ מהמטבח – ששמו אחד על גבי השני – כיסו במפת קטיפה בצבע בורדו והושיבו אותי שם – גבוה. על ראשי הונח כתר, עשוי מנייר (לא - בריסטול!) בצבע כסף – שמסתובב לי על תלתלי המבולגנים, נופל לי קצת על העיניים (גדול עלי) אבל – כתר. ואני מרגישה מלכה – נתיניי – ילדי
המשפחה – וחברה מהשכונה (שזו בעצם החצר הענקית של הבית בו אנחנו גרים). המוני ילדים באים בשורה – 1-1. כל אחד מגיש לי מתנה. מהמשפחה אני מקבלת ספרונים עם ציורים – שבכל דף מופיעה חיה או חפץ. כתוב "זה כלב", "זה עפרון" – וכאלה. הילדים האחרים מביאים את צעצועיהם הישנים – קצת קרועים – קצת פגומים – איזה בובה מסמורטטת בלי יד – ואחרת – בלי רגל (לא, לא, מתנות עם אריזה מרשרשת – לא מקובל!).
ואני יושבת לי למעלה – מקבלת ומקבלת מתנות כאשר כל ילד קד לי קידה ומגיש לי את התשורה. אני מאושרת – נבוכה, זורקת אותן לרצפה – והחבילות נערמות. כל ילד שסיים את "תפקידו" ניגש לשולחן ולוקח מה שלוקח. החדר הפוך, דביק ומלוכלך. כך גם אני. בסוף – הילדים עוזבים.
אני מתיישבת לי על יד האוצר שקיבלתי – נוברת – זורקת – משחקת – רוקדת – בודקת מה יש בפנים, בובה זו או אחרת.
זו חוויה נפלאה – מרגשת ומטנפת. זה אירוע שכולו כמכריז לעולם – אני גדולה – ואני שווה לקבל מתנות מכולם. פשוט אני אדם חשוב – אני מלכה , ובפנים – אני רק ילדה, רק ילדה.

צלה

אני במטבח. עכשיו לפנות ערב. מוקדם מדי לארוחה – מאוחר מדי לרדת לשחק. קצת אפור ועצוב. האחרים – עסוקים ואני מרגישה זנוחה ולבד. אז – אני הולכת לצלה – למטבח. היא מזמינה אותי להיכנס.
היא קוראת לי" בואי מלוטקה malutka (קטנה).
המטבח שלנו לא משהו: בולט תנור גז ענקי. סביבו רצה מסילה – מבריקה. עליה מגבות וכל מיני ציוד. יש שולחן, כיסאות, כמה ריצ'קות (=הדומי עץ מאד נמוכים – בשביל להגיע לארון – ולשבת). ארון – וזהו. בקצה הימני של המטבח פתח המביא לחדרה
של צלה. זהו חדר "סלוז'בובי". כמעט ולא נכנסים אליו – מלבדה. (כשגדלתי – שמעתי שמשרתת – בבתים רבים שמשה גם
מורה ראשונה למין. הילדים המתבגרים במשפחה וגם האב לא בחל בה – אבל לא אצלנו).
צלה משרתת אצלנו זמן רב. היא נערה כפרית, נעימה ובהירה. עכשיו במטבח חם. יש ריח של חלב רותח וקקאו. אני יושבת לי
על הריצ'קה וצלה מספרת על עצמה, על הכפר שנולדה בו, נותנת לטעום לי מהלחם שהביאה משם. נפלא. היא מושיבה אותי על השולחן, מסרקת את שערותיי המרדניות – בעדינות – לאט, בהנאה. מלטפת אותי, מדברת אלי בפולנית המצחיקה שלה, פולנית שונה משלי, כפרית, מרתקת וטוב לי כל כך. חם לי בגוף. חם לי בלב. אני אוהבת את צלה. צלה – זה עולם שונה משלי. אצלה הכפר זורם בדמה. היא מספרת שבילדותה עבדה בשדה, יחפה. נעליים – זה רק לכנסיה – ליום ראשון. הייתה הרבה עייפה. לא שיחקה, לא הלכה כמעט לבית הכספר, לא למדה. בכלל – היא תישאר תמיד צלה – צלה מן הכפר.
אמא נכנסת למטבח – הקסם פג.
אבל רגע – אם צלה נשארת תמיד צלה – אז אני נשארת כל החיים אני? אבל אני רוצה עוד. עוד להיות – פעם כמו צלה – פעם כמו הזאת היפה מהפלקט לקולנוע – פעם מפורסמת – אולי רופאה – אפילו פעם להיות גבר – חכם, מישהו.
אבל לא – אני תמיד אהיה אני – רק אני. תמיד. חבל. צפוף. רק אני? לתמיד?

סוד: הכנסייה

 יש סוד בין צלה וביני, מרגש. מסקרן. צלה הבטיחה שתיקח אותי לכנסיה. זה גם קצת מפחיד. אמא בטח לא תרשה. אז צלה אומרת לאמא שאנחנו הולכות לפארק לטייל, ויש הסכמה!
יום ראשון – אני לבושה "מסודר" – וצלה מובילה אותי לכנסייה – לתפילות לאלוהים שלה. דרך רחוב פיוטרקובסקה, פז'יז'ד וסינקיביצ'ה – שם עומדת הכנסייה. איזה יופי, אין כמוהו. מבנה גבוה וצר – כמעט עד השמיים – עם קישוטים ופסלונים וצלבים.
לא רגיל. אנשים רבים זורמים פנימה. שם – כל כך יפה ושונה. פאר וזהב – ורציני וקצת עצוב. ואולי נדמה לי, כבד. ממש לא יודעת לאן קודם להסתכל. הקירות מכוסים כמו בתחרה – אלא שהיא מעץ. התקרה מלאה מלאכים מצוירים – עגולה זהובה.
האור צבעוני – כי בחלונות זכוכיות כחולות, צהובות, אדומות וירוקות. ברקע מנגינה מוזרה, עמוקה, מתוקה. דמויות – פסלים – של אלוהים? מלאכים? יש המון יופי. הייתי בבית הכנסת הגדול בעיר – שם הרבה, הרבה, הרבה יותר אפור – למרות שגם יפה.
בכניסה מתקן לשטיפת ידיים, בצד נרות – שאנשים ניגשים ומדליקים, בפנים במה – אלטר בשביל הכומר, בצדדים – ספסלים למתפללים.
מתחילה התפילה. הכומר – לבוש גלימה לבנה מעל בגד שחור שר ומדבר בשפה לא מובנת לי, הציבור מקשיב, מצטלב, כורע על ברכיים.
כמה שונה מזה מה שקורה בבית הכנסת. שם רעש, כולם מתפללים בקול – או מדברים ביניהם. יש איזו תנועה שם. כאן – יש
כזה שקט עמוק ורציני, ורק שומעים לווי אורגן ברקע, מאחורי הבמה, האלטר של הכומר.
פתאום עולה לתא המוגבה שבצד אדם המדבר פולנית. מגיש את ההטפה השבועית, לא כל כך מבינה אותו. הרבה פעמים אומר ישו – מריה. אהבה.
בסיום הטכס ניגש כל מתפלל לכומר ומקבל לפה מן עוגייה דקה ולבנה – גם צלה הולכת. אני נשארת במקומי – תוהה מה לעשות. מוזר לי, אני חושבת – מה זה כאן, אלוהים שלהם יותר עשיר משלנו? האם יש כמה אלוהים, אחד שלנו – אחד של הגויים, אולי גם אחד של שחורים ושל צהובים? – מה – בשמים יושבים כל מיני אלוהים? יש קשר ביניהם? כולם עם זקן לבן על כסא רם. אבל
שלנו יצר את העולם – אז מה עשו האחרים? אז למה שלהם יותר עשיר והכנסייה כל כך יפה? מי מהם מחליט מה עושים
בעולם? יש דרגות? מי האמיתי? יש בכל זאת כמה או אחד? שאלה קשה. בדרך חזרה צלה רצינית ואני שותקת.
אני לא מבינה את עניין האלוהים.

קיץ. אנחנו בכפר – כרגיל. בז'קוביצה. כל חופש אמא שוכרת בית אצל אכר. כולנו – כולל צלה – נוסעים. רק אבא בלודז'.
האכר משאיר לנו דירה עם כל הציוד. בסיסי, צנוע. אחר. בית השימוש בחוץ – כולו מעץ – ובדלת "חלון" – שזה פתח בצורת לב.
הבית מוקף משק כפרי, תרנגולות מסתובבות בחצר, יש כלב. עצי פרי צומחים. אמא "קונה" כמה עצי דובדבנים שנוכל לקטוף חופשי ולא לסחוב. יש כאן פרות ברפת ועוד.
מסביב שדות מלאים עם שיבולים גבוהים. ביניהם מבצבצים פרחים כחולים - חברי.
במרחק קטן מהבית משתרע יער – מצד שני זורם נהר. כאן כל כך קיצי, רחב, שקט. אני אוהבת את ז'קוביצה.
מה שפה שונה זה הריחות והצבעים. יש ריח של שדות ושל חיות, של עצים ושל דשא גזוז. יש צבע כחול של השמיים ותכלת בהיר של האוויר. יש ירוק של הצמחים וצהוב של החיטה. ויש חום כהה כזה של היער – שבערב קצת עושה עצוב. אבל העיניים והאף והנשימה כאן מרגישים נהדר.
כל הזמן כפר!
זו תקופה שאוכלים תותים – אוכמניות ופירות יער שונים – קטנים כאלה. (את השמות אני יודעת רק בפולנית). אוכלים אותם
מכוסים בשמנת וסוכר, וזה טעים! תענוג ובעיקר – זה בריא – אמא אומרת.
אימא בכלל הרבה בעניין הבריאות. נורא. למשל בבית משתמשת בעלים שונים. שמה שום לוודקה – נוסעת לשתות מים מיוחדים לטרוסקביץ. הכל בשביל הבריאות.
בכפר אנחנו הולכים כמעט כל יום ליער. צלה סוחבת סלים. אמא חוזרת ואומרת "ילדים, לנשום עמוק – כאן האוויר בריא". זה לבריאות.
בדרך אנחנו לוקטים פטריות ואוכמניות לתוך סלסילות שקיבלנו. זה כיף. המון צחוק. – וצעקות "יש" "מצאתי" – "בואו פה ים של פטריות". כאן ריח נפלא – רטוב כזה. עמוק.
אחר כך מתיישבים לאכול. את האוכל מהבית. זה גם מאוד נעים. שרים קצת ונחים. היום עובר. ספגנו הרבה בריאות.
מעניין – לנהר אמא לא מרשה ללכת. מסוכן – לא בריא?
כמה פעמים הלכנו בגניבה – אבל כל כך קר במים – שמהר חזרנו. יש גם צד מגעיל בכפר. חלב עיזים. כן, גם זה בריא, מאד.
בקרבת הבית שלנו – יש משק חקלאי שמגדל עזים. 
כשאמא גילתה זאת – מיד ביררה מה שביררה. ונחתה עלינו צרה: כל בוקר – לפני הכל – הקטנים הולכים לשתות חלב עזים
חם – ישר כשיוצא מהעז. עצובים ובאין ברירה – הולכים.
בדיר לא גדול, מלא עיזים קולניות – יושבת נערה על כסא עץ נמוך – דלי פח בין רגליה. היא חולבת. ישר מהדלי שלה היא מוזגת
לנו לתוך ספלים – חלב עיזים חם, מבעבע – עם המון קצף למעלה וטעמו - זוועה. אבל – זה בריא – וחייבים.
מרוב ייאוש אחותי כתבה אפילו שיר על זה:

אחרי גועל כזה – אני מתנפלת בבית על ארוחת הבוקר הנורמלית ויוצאת החוצה.
לפעמים עולה על סולם וקוטפת כמה דובדבנים – אבל הכי טוב – אני משחקת עם יו יו (עליו אכתוב לחוד) – וחוזרת הביתה מאושרת ואז הולכים ליער – בשביל הבריאות.
ואני שואלת מה זה עניין הבריאות – מה עושים עם כל כך הרבה בריאות? מי צריך? בשביל מה זה טוב? ונרדמת.

יו – יו

יו יו היה כמעט תמיד בחצר. כשבאנו לז'קוביצה – לבית "שלנו" הוא די נבח ונראה לא משהו. צהוב עם כתמים לבנים, גובה
בינוני – לא כלב יפה במיוחד. רק העיניים שלו מצחיקות. לגמרי עגולות. חוץ מזה הזנב והאוזניים הם המעניינים: הזנב מסתובב כשיו יו מרוצה או יורד כשהוא עצוב. לאוזניים יש חיים משלהם: פעם שתיהן עומדות – כמו שואלות או מקשיבות – פעם אחת
עומדת ואחת נופלת – מה זה? כן? לא? ופעם שתיהן שוכבות – כשהוא מצוברח.
יום אחד – אני בחצר עם פרוסה ביד – ואוכלת. יו יו מתקרב אלי – מסתובב סביבי – אני נותנת לו פירור. הוא מבסוט! אוכל לי
כמעט מהיד אחר כך בא אלי, מלקק לי את הרגל, נשען עליה ושוב מלקק – וגם את היד. די נעים. הוא מחפש שנהיה ידידים. אני מלטפת אותו – מדגדגת קצת את הראש ואת בית השחי. ז.א. מתחת לרגל ימין שלו. זה מוצא חן בעיניו, נשכב על הגב – מחכה לעוד ליטופים. אנחנו הופכים לאט לחברים.
אני משחקת עם הבטן שלו – והוא מרקיד את רגליו באוויר בעודו שוכב על הבטן. ממש מצחיק. מאותו יום אנחנו (לפחות אני אותו) אוהבים.
הוא ממש מבין אותי – הולך אחרי, מסובב את הזנב. מצחיק. כשבא זבוב ומזמזם לו סביב הראש – יו יו מנסה לתפוס אותו
בשיניים או לגרש עם הזנב. כלב חכם.
ובכלל – זבובים. האוויר בכפר לא "נקי" כמו שכתבתי קודם. הוא בעצם מלא יצורים קטנים, קודם כל המון זבובים גדולים ליד השירותים.
קטנים ומזמזמים כמעט בכל מקום. במיוחד ליד האוכל. יש המוני זבובים. חוץ מזה, יש יצורים קטנים – שקופים שמעופפים באוויר כמעט ללא קול. ויש כמובן היופי האמיתי: הפרפרים. במיוחד בשדה. פרפרים מכל הצבעים. לבנים, צהובים, ירוקים, וכהים – כחלחלים עם נקודות. הם כל כך יפים, פרפרים כשעפים. זה נראה כמו פרחים באוויר. כמעט ולא משמיעים קול, רק יופי ותנועה.
יש ילדים שמלקטים פרפרים. זה נורא.
אני רוצה שתמיד יהיו ויעופו. אבל יש גם ציפורים – זה סיפור נפרד. המוני סוגים. יש צעקניות "שמדברות" ביניהן – במיוחד לפנות ערב – באות לעץ אחד – כמו לבית קפה – ושם "מספרות" ו"מרכלות" ביניהן בקולות של ציוץ, מן קול חד וחזק. יש ציפורים עם צבעים. רובן חומות – אפורות כאלו,   אבל יש גם בהירות, עדינות עם קול יותר דק.
ביער כנראה הכי טוב לציפורים. אז יש מקומות ששם הן מתאספות. פעם ביער ראיתי בין העצים חולפת רצה מין איילה (כך קראה לה אמא). יצור מקסים, ממש אצילי!
אבל מכל אלה אני אוהבת את יו יו. איתו אני כמעט מדברת. הוא ממש מין סוג של ידיד. חבר. תמיד בא אלי כשאני חוזרת הביתה. רוצה לשחק, רוצה ליטוף. מלקק לי פנים כמעט כמו בנשיקה. באמת.
אבל אותי הוא אוהב ואת צלה הוא שונא. פעם רצה להיכנס איתי הביתה והיא לא נתנה לו. הוא חיכה -  וחיכה. והיא צעקה שילך. מאז – כשהוא רואה אותה – הוא נובח או בורח.
זאת אומרת, שליו – יו יש שכל ולב. הוא אוהב, הוא שונא. הוא פוחד, רק לא מדבר. מעניין אם חיות "מדברות" ביניהן? איך הן מדברות? כלבים, חתולים, ציפורים, סוסים – הם יודעים לחשוב? לחלום? לאהוב? בכלל להרגיש. אני חושבת שכן – רק אנחנו לא מבינים אותם. וחבל שאין להם דיבור. זאת אומרת אי אפשר לדבר איתם בשפה של אדם. אבל גם אצלנו יש הרבה שפות. למשל בכנסיה הכומר דיבר שפה משונה.
צלה אמרה שהתפילה בלטינית ובסרטים מדברים לפעמים באנגלית – גם שפה. אבל אני מבינה רק פולנית. כשאהיה גדולה אני רוצה ללמוד הרבה שפות שאוכל לדבר עם הרבה אנשים. ועוד – אני רוצה ללמוד איך ללמד חיות לדבר.
בכלל אפשרי? זה היה נפלא – אם כן אפשרי. אני חושבת שלחיות יש גם לב ונפש – כמונו. רק לא למדו להסביר את עצמן. לכן אנחנו לא מבינים אותן. אז צריך לעזור להן. אני רוצה ללמוד – אבל איפה? יש מקום כזה? ואולי דווקא אני אלמד שפת החיות?
מה – גם להן יש שפות!!

קולנוע – איזה רגליים

אני הולכת לקולנוע עם אמא. קולנוע שייך לקולטורה – תרבות. לאמא שלי יש 2 עניינים חשובים: בריאות וקולטורה – תרבות. תרבותי זה ללמוד, לקרוא, לראות הצגות. לא תרבותי – זה לצעוק, לקלל. יש גם בית לא תרבותי – לא קולטורלי.
אמא למשל לא מרשה לי לשחק עם ילדה אחת כי היא באה מבית לא-תרבותי כזה.
אז בשביל הקולטורה אנחנו הולכות לסרט פולני. אני חושבת שאמא רוצה לראות אותו והתרבות ואני – זה רק כיסוי.
עכשיו, אחרי הצהריים ויש הצגה ראשונה ב"אודאון".
אמא מתלבשת – שמה גם כובע וכפפות. גברת. אני לוקחת ברשותה את השמלה שאני הכי אוהבת, מבד רך, מכווצת למעלה, רחבה למטה, כשאני מסתובבת, אני בתוך עיגול כזה – כמו בכוס (בפולנית זה ספושצ'נקה). על כל כתף יש פרפר – קוקרדה. השמלה הולכת יחד אתי.
יש שמלות נוקשות כאלה – הן הולכות לחוד ואני – לחוד. אני שונאת אותן. את זאת אני אוהבת.
אמא אומרת שאתנהג יפה אבל בשמלה הזאת ובקולנוע אני תמיד ילדה טובה.
הקולנוע לא רחוק מהבית. אני יוצאת עם אמא. יש עוד זמן לסרט. בדרך- בפיוטרקובסקה – אני רואה חנות שמוכרת עוגות וגלידה. כל-כך בא לי להכנס. אני מסתכלת על אמא ושותקת. אמא מבינה אותי ומחייכת. אומרת – בואי לגלידה! בחנות אמא מזמינה לעצמה קפה ובשבילי גלידה – כמו לגדולים – בצלחת. האמת שאני אוהבת יותר בגביע – אבל בגלל השמלה אולי יותר טוב ככה. ושוב אנחנו יוצאות לכיוון הקולנוע.
כבר רואים המון אנשים נכנסים שם. אני מחזיקה חזק את היד של אמא. היא ניגשת לקופה וקונה כרטיסים גם בשבילי, כי אני צריכה כיסא נפרד.  לילדים על הברכיים לא צריך כרטיס – כך אומרת האישה בקופה.
הקולנוע זה מקום כל כך יפה. גדול – כמו מקום קדוש. אני מרגישה מוזר. כזו חשובה. חגיגית.
עד שהסרט מתחיל יש רעש. פתאום חושך. שקט באולם. שומעים רק את הסרט. מדברים פולנית, אבל לא כל כך ברור. אני לא מבינה חלק מהמילים. על המסך רואים איש אלגנט עם אישה שמנפנפת הרבה בריסים כזו לא אמיתית. ויש עוד איש - מורה
הטניס שלה. שניהם רוצים אותה, האלגנט מנשק לה את היד ורואה לה רגל.
הוא אומר: "איזה יופי, רגליים, אלוהים בשמים – TAKIE NOGI, BOZE DROGI ". אני רואה רגלים שמנות, גדולות ומכוערות.
בבוקר האישה עם הטניס מנפנפת ובערב עם האלגנט. זה רוצה להתחתן איתה או משהו. היא אוהבת את הטניס.
אני רואה שאמא שלי קצת בוכה כאילו. אני מסתכלת סביב. חושך. קצת רואים. יושבים לידי בחור ובחורה. כל הזמן נוגעים אחד בשני. מתנשקים. פתאום נדלק האור. יש הפסקה. צעקות. ושוב חושך – וסרט. בסוף רואים שהאשה הולכת עם הטניס - לא עם האלגנט. הם הולכים, הולכים ונראים יותר ויותר קטנים. הסרט נגמר.
אני יוצאת עם אמא מהקולנוע. אני שואלת: מה היה בסרט? למה בכית? אמא אומרת שזה סרט על אהבה – וצוחקת. תביני – כשתהיי גדולה.
אבל אני כבר מבינה: הגדולים – אוהבים רגליים שמנות וגם אוהבים לראות איך אחרים אוהבים. הקטנים אוהבים רגליים דקות ויודעים בעצמם לאהוב.
בדרך חזרה הביתה מיהרנו לארוחת הערב.

איש הביצים

עכשיו אחרי הצהריים אני רואה בחצר 2 ילדות שאני אוהבת. אני יורדת למטה.
אנחנו משחקות קלס. בא השרת (DOZORCA ) ובפולנית מצחיקה שלו צועק - NA TAMTEN KUNIEC I WIECEJ NIC  "ללכת לסוף החצר וזהו". אנחנו רצות לכיכר - פלץ.
לבית שלנו יש כניסה, שנסגרת בשער ברזל בלילה. השרת פותח אותו – לדיירים רק – כשמשלמים לו. השער מקושט ויש פעמון. ממנו נכנסים לחזית (לפרונט) – אל הדירות שהחלונות יוצאים לרחוב. גם לכיוון החצר יש חלונות.
החצר ארוכה-ארוכה. משני הצדדים יש כניסות לדירות. הבית בן 3 קומות. החצר נגמרת בכיכר - פלץ. כאן העוזרות דופקות שטיחים על מתקן מעץ, הילדים משחקים בגבעות חול. בסוף – בית שימוש עם דלת עץ כפולה. אמא לא מרשה לי להשתמש בו. "זה לא היגייני. לנו בבית יש אינסטלציה" – אמא אומרת. אצלנו זה סך הכל חדרון עם אסלה למעלה קופסה, ממנה יורד כבל – מושכים – יורדים מים.
כך שלא נכנסתי עוד לשירותים בפלץ.
אני משחקת קלס עם החברות. פתאום בא לכאן האיש של הביצים. עם הסל. זהו אדם גבוה, גדול, עם בטן, עם זקן שחור, מעיל שחור, נעליים בשחור, חולצה כאילו לבנה- גם נראית כמעט שחורה. איש שחור. הוא מביא לנו הביתה ביצים מהכפר, גם
חמאה – "אוסלקובה".
היא מלוחה. לטיגון ולבישול (למריחה יש חמאה שמיטנקובה – מתוקה. אותה הוא לא מוכר).
האוסלקובה – היא בצורת "ביצה" עם 2 שפיצים בקצה. ארוזה בעלה ירוק ענקי. אמא קונה אצלו כי "הוא יהודי עני וצריך לעזור לו "– כך אומרת. איש הביצים שם את הסל ליד דלת השירותים – ונכנס. בעוד רגע הוא קורא לנו: "ילדות – בואו, יש פה משהו – משהו." למה לא?
אנחנו נכנסות. אני באמצע – מחזיקה את הילדות בשני הצדדים בידיים. די מסריח. יש פרוזדור ובו 3 תאים, בכל תא מושב – אסלה מעץ עם חור. "הביצים" עומד על המושב. המכנסים שלו ירדו עד לנעליים. למעלה רואים קצה חולצה. למטה גטקס צהוב ומכנסיים – הכל מבולגן.
ואז רואים בטן חשופה – שתי רגלים מלאות שער – וביניהן מהבטן תלוי לו פין ענק. כולו אפור מסביב מלא, מלא שער שחור.
"הביצים" נוגע בפיפי, מלטף, והופ – הפיפי מתרומם, מתרומם ורואים בקצה – שהוא מכוסה בעור יותר בהיר עם חור. מאחוריו תלוי משהו כמו עטינים של עז קטנה. האמת – פעם ראשונה אני רואה פיפי של איש גדול. זה מסקרן. זה חדש. ראיתי לתינוק.
היה לבן וקטנטן – לא משהו. "הביצים" אמר: "בואו ילדות אפשר לנגוע" – אבל אני מושכת את החברות ואנחנו בורחות.
קצת חבל לי – אבל זה מסריח ואפילו מפחיד.
וגם – מעניין. לכל אורך החצר אני רצה – גם הן. עולה הביתה. לא מספרת לאף אחד. לא לצלה, לא לאמא. זה כאילו איזה סוד שאני צריכה לחשוב עליו.
אני חושבת: מוזר הפיפי של "הביצים". אני רוצה לראות עוד הרבה הרבה אצל עוד אנשים. לבנים, שחורים, צהובים.
למה הוא יורד ועולה? 
אצל כולם? הוא מתנדנד כמו מטוטלת בשעון? איפה שמים אותו במכנסיים? הוא מפריע בהליכה? למה הוא סגור – הוא
בעונש?
יש לי המון לברר. למה הידיים, הפנים, הרגלים (בקיץ) הכל פתוח – רק הוא סגור. יש פה איזה סוד. אני רוצה לגלות!
בכלל – שאהיה גדולה – אקים תנועה לשחרור הפיפי (כמו תנועה לשחרור האישה שאמא סיפרה – סופראזיסטות).
שהפיפי לא יתבייש ! חופש לפיפי.

דודה שפיצים

אמא אומרת: משפחה זה חשוב. ואני יודעת שזה סימן רע. שצריך לבקר אצל הדודים. בסינקיביצה SIENKIEWICZA . הדוד דווקא נחמד, עגול, עם בטן, עם חיוך. עם עיניים חומות – טובות. אבל הדודה – מכשפה עם שפיצים. כך אני קוראת לה בלב.
אמא מתלבשת. חג-פסח. נותנת לי שמלה שאני שונאת. כבדה, עם מלא תחרה בצווארון ובשרוולים. ועוד יש כפתורים למעלה. בכלל זו שמלה לא בשבילי. אני הולכת לחוד והשמלה לחוד. וגם נעליים לא משהו. לקה. עושות קרק-קרק. שאני הולכת בפיוטרקובסקה – שומעים אותי בנרוטוביצ'ה - NARUTOWICZA . אלו רק ההכנות לביקור – טוב שזה ביקור אחד לסינקיביצה,
כי יש עוד דודים. יש בביאליסטוק. הוא בא אלינו והורי נוסעים אליו. אבל אני לא. זה דוד גבוה, שמן, ומספר שהבן שלו נסע לחיפה  ללמוד כי בוורשה לא מקבלים באוניברסיטה יהודים. אותו דבר אצל הדוד PILSUDSKIEGO פילסו'צסקיג'ו, בלודז' (זה דוד מאוד זקן, אולי כבר איננו). הבן שלו לומד בוילנה. כך שאנחנו הולכים רק לדוד בסינקיביצ'ה. בחגים. אמא מזהירה אותי להיות ילדה
טובה, לדבר רק ששואלים אותי. היא יודעת שאני סקרנית נוראה ואוהבת המון לשאול.
אז פה – צריך "קולטורלניה". זאת אומרת באופן תרבותי לדבר, אם בכלל. אנחנו הולכות – פיוטרקובסקה פזיזד (PRZEJAZD) וסינקיביצ'ה. בקומה שנייה בבית רגיל – גרים הדודים. הדודה פותחת את הדלת – אף שפיץ – פה קפוץ – בראש למעלה צמה צמודה – בשרוולים – למעלה שפיץ. היא מחייכת אלי כאילו – אבל החיוך מלא בחומץ. באמת. על השולחן יש כבר כיבוד (נראה משנה שעברה). אותם אגוזים בקליפה, קצת שוקולד, עוגה פרוסה – ויין. בשבילי כוס לימונדה. ועומדים ספלים לקפה.
הכל ישר ונורא כאילו קר. דודה שואלת, אמא עונה – ואני יושבת דבוקה לכסא. אומרת רק "תודה, דודה", "כן, דודה" ושותקת.
זוועה. (הייתי רוצה לשחק באגוזים – כמו בבית על הרצפה – לגלגל בשביל בין הקרשים. האגוז שמגיע הכי רחוק זה של המנצח).
הדודה מספרת בקול של חומץ עם קצת מר וקצת דקירות (כמו סיכה) שהבת שלה בפריז. כן, בפריז. לא התקבלה בוורשה
ללמוד. בפריז לומדת רפואת שיניים. היא כאילו רוצה להרגיז את אמא. אמא מחייכת אבל אני רואה שבפנים היא גם רוצה לדקור את הדודה. שתיים אלה לא אוהבות.
זה ברור. הדוד לא מוציא מילה כמעט, שהדודה מדברת, גם הוא פוחד ממנה?
נמאס לי לשבת ועוד בשמלה הקשה הזאת – אני נוגעת ברגל שלי מתחת לשולחן – קצת ברגל של אמא – היא מבינה אותי.
גמרה את היין ואת הקפה – מתנצלת כי "יש עוד ילדים בבית" וקמה. אני אומרת יפה שלום ונותנת יד כמו גדולים. פוחדת שהדודה תנשק אותי. גם מהדוד אנחנו נפרדות – והחוצה, נהדר! במדרגות אני מאושרת.
ברחוב אני שואלת: "אמא, למה הדודה כל כך רעה"? אמא אומרת: "היא לא רעה, היא מסכנה". אני לא מבינה, אבל לא שואלת יותר.
כשאני חושבת איך הדודה דברה ואיך עניתי – אני רואה שיש לי 4 שפות (אני כבר יודעת לספור עד 10 בקלות).

שפה ראשונה – שפה מהלב   - כמו דיבור עם צלה – ישר מהבטן. שופכת כל מה שאני חושבת.

שפה שנייה – שפה מהלב – אבל עם "קישוט"  כמו מפית – באמצע. זו שפה שאני מדברת עם אמא וגם עם אבא. זה בא לי מהבטן, אבל קצת עם "בבקשה" "אני יכולה" וכאלה. כי לאמא ואבא יש רספקט שזה כמו כבוד.
 
שפה שלישית – שפה מהראש - כמו שמדברים בחנות, ברחוב, כשצריכים משהו – שפה של עניינים ממש.

שפה רביעית -   גם מהראש, אבל עם חומץ ועם מר וגם עם סיכות דקירות כאלו. ששונאים – או אולי גם מפחדים, כמו הדודה מסינקיביצ'ה.
היא היחידה שאני רוצה לדבר איתה בשפה הזו. אין לי אחרת. אני לא יודעת למה אני שונאת אותה, באמת.

חוץ מזה מהביקור אצלה אני רואה שפולין עושה משהו נגד היהודים. לא מקבלת אותם לאוניברסיטה, למה? אנחנו פה תושבים. קונים בחנויות, עובדים, לומדים בבית ספר, למה לא באוניברסיטה? זה לא בסדר. וגם עצוב. אנחנו רוצים ללמוד. אנחנו לא שווים?
יש לי רעיון – כשאהיה גדולה – אני אפתח אוניברסיטה בלודז' רק ליהודים. זה כמו בית ספר – רק לגדולים. צריך בית ומורים. זה בכלל לא קשה. אני אלמד הרבה לימודים. אני אהיה ראש האוניברסיטה. וגם אני אלמד. שהיהודים לא ייסעו לחיפה או לפריז. אני צריכה לברר מה לעשות. אני חושבת שזה די פשוט, למה לא??  

האוטומט בפיוטרקובסקה

אני הולכת עם אחותי לאוטומט. הוא נותן סנדביצ'ים, אבל צריך כסף: 20 גרוש (GROSZY) . לי אין. לה יש. אני נכנסת בשקט
לחדר שבו תלוי המעיל של אבא. תמיד יש לו בכיסים מטבעות. אני מוציאה 2 מטבעות – הלב שלי דופק לי חזק. אבל אני חושבת: "אבא קונה לי אוכל בכסף שלו – אז גם אני אקנה אוכל בכסף שלו – כאילו הוא קנה. זה בסדר, נכון"?
האוטומט ברחוב פיוטרקובסקה. אני אוהבת את הרחוב – הוא שלי ובשבילי – רק כשאני עם אחותי. עם אמא – הרחוב של
אמא – היא מחזיקה אותי ביד, מדברת. אני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. עם צלה אני הולכת לקנות דברים. רואה חנויות, אנשים, אוכל – נעים. אבל הרחוב לא
שלי. רק עכשיו עם אחותי אני יכולה באמת להיות עם פיוטרקובסקה. זה כמו עולם. יש אנשים וילדים, וחנויות, חשמליות, וכרכרות וטקסים.
ויש את כל הצבעים – ויש בתים עם בלקונים וקישוטים. בייחוד – יש חלונות ראווה. אני כל כך אוהבת להסתכל. גם אחותי. אנחנו עוצרות ליד כל אחד. אני הכי אוהבת חנות עם בובות. בחלון ראווה יש המון צעצועים. בובות עומדות וגם שוכבות, ישנות – הכי יפה
זו הבובה עם עיניים כחולות ובשמלה כחולה. עומדת בפינה. אני כבר מרגישה שהיא שלי כמעט.
פיוטרקובסקה מלאה בדברים מעניינים. ברחוב אני מרגישה יותר גדולה כי "יש לי" המון. אני רואה חלון ראווה עם נעליים, עם תיקים, עם בגדים, עם כובעים, אפילו עם כפפות. יש חלון עם אישה גדולה עומדת, לבושה במעיל ושמלה וכובע. רק הנעליים מצוירות. זה בובה שנראית ממש כמו אישה. אני עומדת ליד החלון, לא מבינה איך עשו בובת ענק כזאת. הייתי רוצה לקחת
אותה אלי הביתה, שתעמוד ליד הדלת. מצחיק – לא?
אחותי אומרת שזאת חנות בגדים מאוד יקרה. לא נקנה, רק נסתכל. זה גם כיף.
אנחנו צריכות לעבור לצד שני של הרחוב. בפינה עומד שוטר עם כפפות לבנות ומקל. הוא עושה תנועות עם הידיים למעלה
למטה – הצדה.
אני לא מבינה בשביל מה. אחותי יודעת הכול. היא גדולה ממני ב"6 כיתות" – היא אומרת ואני אפילו לא בבית הספר. היא נורא חכמה.
אני הכי הכי אוהבת אותה.
אני עוברת את הרחוב יחד איתה – והרבה אנשים יחד איתנו. הרחוב מאוד רחב – מדרכה – כביש – חשמלית ושוב כביש ואז מדרכה בצד שני – זה נורא יפה – אני מרגישה כאילו אני שייכת למשפחה גדולה – או לרחוב כולו. יש כזו תנועה. כמו שמים
זורמים בנחל בז'קוביצה.
והנה האוטומט! הוא בפינה. צמוד לחנות של עוגות ולחם. אנשים מחכים בתור. גם אנחנו. האוטומט שקוף. בטח מזכוכית.
הוא יוצא מהקיר – זהו מוט עגול. עליו יש מגשיות. על כל אחת סנדביץ' או לחמניה. המוט עולה ויורד: מבעד הזכוכית רואים אותם
כל הזמן.
בצד יש חריץ – לזרוק כסף. מעליו כתוב משהו, אני לא רואה, זה גבוה. אחותי מגיעה לשם. הוא שואלת אותי "סנדביץ' או
לחמניה".
אני רוצה לחמניה. גם היא. היא זורקת מטבעות ולוחצת על הכפתור. פתאום עולה המוט ונעצר על ידה. נפתחת דלת – והנה
הופ – יש לחמניה. ושוב – כסף – לחיצה ויש עוד לחמניה. קודם אני מתחילה לאכול (אמא אומרת שלא יפה לאכול ברחוב – אבל אמא לא פה). הלחמניה  נהדרת. עם נקניק שאני לא מכירה. גם אחותי בולעת. אני שואלת אותה: "איך זה הולך"? היא אומרת, "נו, אוטומט. מעצמו. מכונה". אבל אני חושבת: למטה, מתחת לאוטומט – יושב איש קטן, יש לו בצד קופסה לשם נופל הכסף מהרחוב, ואז הוא דוחף למעלה את המוט עם הסנדביצ'ים.
עוצר לפי הלחיצה שקיבל. עבודה קשה. זה נראה נורא יפה. אני יכולה לעשות אוטומט בכל חנות. צריך הרבה אנשים קטנים שיפעילו.
אוטומט לנעליים, לבגדים, לשוקולד, לסוכריות. רק לא לגלידה. חבל – אני חושבת שאני אעשה אוטומטים בלודז'.
כשאהיה גדולה לודז' תהיה העיר הכי אוטומטית בפולין.
אבל רגע – למה אנשים קטנים שישבו כל היום בחושך? למה לא ללכת לחנות – לראות דברים, לבחור, לדבר, להסתובב. לא, באמת יותר נעים ללכת לקנות במקום אמיתי – בחנות. לא באוטומט של זכוכית. לא שווה. אני אוהבת להיות עם אנשים ועם
דברים לא עם אוטומטים.
לא, לא אעשה מלודז' עיר עם הרבה אוטומטים. רק עיר עם הרבה אנשים אמיתיים, יותר טוב, לא?

אירית, זהבה (בלטמן- אחות) ויצחק ארבל (אח)	יצחק ארבל (אח) ואירית

אני קוראת

בחוץ שלג, כל כך יפה. כל פתית הוא כוכב לבן – כסוף. אני נורא רוצה לרדת לחצר. יש כבר כמה ילדים שם.
בבית רק אמא ואני. ריק קצת. הגדולים הלכו. צלה – יצאה. יום ראשון כנראה. אמא עומדת ליד התנור, מתחממת.
בכל חדר יש לנו תנור אריחים בצבעים שונים – חום, אדום, ירוק. כל תנור – גבוה עד התקרה. למטה, יש לו פתח לפחם, סגור ברשת. באמצע פתח לאפיה  פיצ'ניק (PIECZNIK) שנסגר בדלת ברזל עם קישוט. בפי'צניק צלה מחממת פרוסות לחם
שמורחת בשום. אחר כך – בחמאה. כשאוכלים שומעים כרופ-כרופ. זה חם ופריך, נהדר.
אמי שמה לפיצ'ניק קליפת תפוז. מזה בבית יש ריח מיוחד.
אני רוצה לרדת לשלג. מבקשת מאמא. אמא לא מרשה. אני כמעט בוכה. אמא לא מרשה! קר, רטוב. בדרמאטיות אני אומרת: "אמא, נכון, הבאת אותי לעולם?" –" כן" - עונה. "ואולי אני לא רציתי לבוא? אז את צריכה להסכים למה שאני מבקשת, כי את
רצית אותי!" אמא צוחקת.
אבל לא מרשה לי לרדת. נורא עצוב לי. אני יוצאת לפרוזדור. ליד הכניסה לבית בפרוזדור ליד הקיר עומד רהיט ארוך לבן, עם פס זהב סביב. זה וישק WIESZAK – מתלה. בשני הצדדים יש ווים לבגדים למעלה מדף לכובעים, באמצע ראי שאני לא מגיעה
אליו. הוא גבוה וקטן.
מתחתיו – ארון 2 דלתות עם בטן עגולה, ראי בארון - ספרים, ספרי ילדים, קצת משומשים, קצת מקומטים, אבל הרבה. אני
פותחת את הדלת, מסתכלת, יש ספר קטן, הכי קטן. קצת מלוכלך. כתוב עליו JAS I MALGOSIA שזה עמי ותמי בעברית. אני קוראת, לאט. אני לא יודעת מי לימד אותי לקרוא, אולי מהספרים שקיבלתי שהייתי מאוד קטנה. וגם עכשיו מקבלת. יש בהם ציור ומלה בכל דף. למשל ציור בית ומלה DOM אולי שאלתי קצת את אחותי. אני גם קוראת לאט בשלטים, אבל ספר לא קראתי אף פעם. אני יושבת על הרצפה ומתחילה לקרוא בקול רם.
מאד לאט, אבל אני מבינה את הכל. קצת קשה, אבל הולך. יש גם תמונות בספר. הם כל כך יפים. יש ומלגוסיה: היא עם צמות.
הוא במכנסיים קצרים. והם ביער לבד. עצוב לי בגלל זה. אני אפילו בוכה. מה יהיה? אני עוד קוראת. הנה הם רואים בית
מסוכריות ועוגות על הגג. יופי.
יוצאת אישה לפי הציור. עם שפיצים באף. בכובע דומה קצת לדודה מסינקיביצ'ה. היא מזמינה את הילדים לבית. אני פוחדת ממנה. והם?
נכנסים! והנה זאת מכשפה. היא רוצה לאפות אותם ולאכול! אני שוב בוכה. הם לא יודעים מי היא. אני יודעת. המכשפה רוצה
שיהיו שמנים.
שתוכל לאכול טוב. אני עצובה. אני קוראת כל כך לאט – שכבר ערב, לא גמרתי. בינתיים הבית מלא. יש ארוחת ערב.
צוחקים שאני קוראת בקול.
לי לא אכפת, אבל אני צריכה להפסיק. כל כך חבל. כל כך אני דואגת ליש ומלגוסיה.
במיטה אני חושבת: יש לי עכשיו עוד עולם. ספר – זה עולם בשבילי – רק בקומה אחרת. הוא עוד עולם – אני בתוכו – אבל רק
עם הראש.
זה כאילו עולם נפרד. כי יש לי עולם שלי – שלי – בית, משפחה, חצר, חברים. ויש לי גם עולם בחוץ – פיוטרקובסקה, קולנוע,
גלידה שהם ביחד שני עולמות – לגמרי שלי. עכשיו מצאתי עולם שלישי – ספר – שהוא בתוכי. אני עכשיו יותר עשירה.
יש לי שלושה עולמות. כאילו התרחבתי.
אני רוצה לגלות עוד ועוד עולמות. זה כל כך נפלא.

הסולם המשפחתי

היום בא הביתה איש עם סולם מאוד גבוה לטפל בשטוקרטריה (SZTUKATERJA) בתקרה. איזו מילה. הוא מסביר כי זה
קישוט. יש הרבה בתים, גם בתיאטרון. אני רואה רק שהתקרה מסביב לחדר לא מגיעה לקיר. קצת לפני זה. היא מתעגלת בעיגול יורד ומגיעה לקירות. היא משנה צבע מלבן לצהוב – זהב. בפינות יש לה כמו פסלים קטנים. מה זה – אני לא יודעת- שטוקרטריה. גם כן! האמת אני לא אוהבת את זה. לפעמים נדמה לי שבפנים שם יש משהו שמטייל לו מסביב. האיש שעובד – עובר ממקום למקום, יחד עם הסולם. הוא הולך איתו: ממש נהדר! אני מסתכלת על הסולם, פתאום באה לי מחשבה שהמשפחה שלי היא גם כמו על סולם. יש לי אבא ואמא, 3 אחים, 2 אחיות.
על הסולם למעלה למעלה – אבא, הוא רואה הכל. הוא דואג לכל. אבל הוא רחוק, גבוה, יש לו עיניים טובות וחיוך.
לי קורא קושקה (KOSKA) שזה נדמה לי תינוקת של חתולה ברוסית. הוא גם מלטף לי את הראש. אבל הוא מאוד עסוק. בשבת הוא בבית. אוכלים ביחד. הוא קורא. יש לו אורחים, גם כן עסוק. בשלב השני בסולם – אמא. היא מנהלת את כל המשפחה.
וגם את צלה. היא אומרת מה לעשות, איך להתנהג. הכל. יש לה עיניים ירוקות גדולות ופנים עגולות וחלקות. אני אוהבת את הריח שלה, תמיד כזה נעים. אני שומעת בקולה. לפעמים אני כועסת עליה. אחריה בסולם – אחי הגדול. הוא גדול ממני בהרבה מאד. הוא לומד משהו וגם ספורטאי במועדון בר כוכבא. אפילו היה צילום שלו בעתון. הוא מתאגרף. הוא ניצח. אני לא יודעת בדיוק במה. אחריו יש עוד אח. גבוה ממנו, גם ספורטאי, יש לו אופניים. יוצא עם בנות.
גם מבוגר. בשלב מתחתיו – אחותי הגדולה. היא ממש כמו אמא. מתעניינת בבית. נכנסת למטבח. היא רוצה לפתוח סלון כובעים. היא לומדת אופנה. נורא מעניין. היא מאוד יפה. מתאים לה. יש לה עיניים שחורות. שערות רכות – שאני אוהבת להבריש לה. שחורות. אף יפה, ממש יפה.
שני האחים הגדולים קרובים אחד לשני. הם מבוגרים. אחותי הגדולה – קרובה לאמא. שמעתי כי היא אולי תיסע לפלסטינה – בעוד זמן. יש לה מישהו שרוצה אותה לשם. להתחתן? לא יודעת.
ויש לי עוד אחות, הכי, הכי, הכי קרובה לי, לא בגילי – מתחתיה – יש עוד אח מחוץ  לבית. לומד, הוא רוצה להיות חכם. הוא רוצה להיות משהו גדול. בטח יגיע. הוא כל כך הרבה לומד. אחותי הקרובה לי היא תלמידה מצטיינת. הולכת לתנועת נוער השומר, שרה שירים. יש לה בגדים כמו חייל. היא כל כך חכמה. בתעודה כתוב שהיא אינטליגנטית. איתה אני יוצאת לפיוטרקובסקה. גם לקולנוע. אנחנו הולכות לגלידה. ולקנות כל מיני דברים בשבילה. אני נורא אוהבת אותה. היא לא מתביישת שהיא איתי – הקטנה. אני
למטה, למטה בסולם – אחרי אחי, הלומד. אני חושבת שרואים אותי מעט מאד, מגבוה.
אני הולכת לראות בדלת הארון בפנים יש ראי גדול. אני מסתכלת טוב על עצמי. לא משהו. ילדה. שערות בהירות, בגלים. עיניים ירוקות עם נקודות חומות בפנים. אף ופה – שום דבר מיוחד. אני אוהבת להסתכל בראי כשאני בשמלה חדשה אני קוקטית – אומרת אמא. יש לי פה - צלה אומרת שהפה שלי יותר גדול מכל הראש שלה. זה לא נכון!! אולי כי אני שואלת המון ורוצה הכל להבין. אני אוהבת לצאת לחצר. אני אוהבת ללכת לרחוב עם אחותי. גם התחלתי לקרוא ספרים – קטנים. וזה נהדר. אני אוהבת גורים. אני אוהבת ילדים. וגם אנשים. אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. כל יום יש לי רעיון חדש. רופאה? סופרת? מנהלת? אבל הכי אני רוצה שכולם יאהבו אותי. כל העולם! רק שיאהבו אותי!
אני כבר די גדולה. אמא אומרת ארבע וחצי. וצלה – רבע לחמש. למי להאמין?
אני אוהבת את כל "הסולם". את כל המשפחה. כל אחד בצורה קצת אחרת.
את אבא אני אוהבת – וגם את אמא – עם רספקט (מילה של אמא) זאת אומרת עם הרבה כבוד. אבא יותר רך ויותר רחוק
מאמא.
אמא די שולטת. אבל בכל זאת אמא וזהו. את שני האחים הגדולים אני אוהבת – הם מביאים לי מתנות ביום ההולדת.
לפעמים גם בלי סיבה, ככה סתם. אחותי הגדולה היא ממש כמו אמא'לה כזו. חמודה. הכי, הכי, הכי אני אוהבת את אחותי
השניה. יש בינינו הבדלי גיל אבל זה לא
משנה. היא החברה הכי טובה שלי. את כל המשפחה אני הכי אוהבת. היא המשפחה שלי. היא הבית. אני שייכת. אפילו שאני למטה בסולם. אז מה? – כל ילד צריך משפחה. שם אוהבים אותו! וזה הכי חשוב!

הילדה החדשה מבלחטוב

אני הולכת לילדה החדשה מהפרטר (קומת קרקע). אמא אומרת שהם באו מבלחטוב. עשירים. אבל קמצנים. לא יודעים לחיות.
נו, מעיירה קטנה. הילדה ביקשה שאני אבוא אליה. היא לא יוצאת לחצר. למה? אני לא יודעת. אני רוצה להכיר אותה. היא קצת יותר גדולה ממני בגיל אבל זה לא מפריע לי. להיפך.
אני דופקת בדלת. אמא שלה פותחת ושואלת מה אני רוצה. פתאום הילדה באה – ולוקחת אותי פנימה. אמא בלחטוב נראית כמו תנור חימר שלנו: גבוהה, רחבה, קרה. איך היא – כשמדליקים אותה?  הילדה – יש לה שערות שחורות קצרות, עיניים כהות – עצובות. גם עור די כהה.
אנחנו יושבות על הרצפה. ליד השולחן יושבת האמא שלה עם הבן – שאוכל משהו. הוא שמן וגועלי. הילדה אומרת שהם חדשים בלודז'. שהיא רוצה לחזור לבלחטוב, שם גרו ביחד עם הרבה דודים ודודות. והיו עוד ילדים. כאן היא לא מכירה אף אחד. העיר כל כך גדולה, ויש רעש. והיא פוחדת. אני שואלת – אולי נצא לחצר? נשחק קלס. היא לא רוצה. לא אוהבת להיות פה בחוץ. היא לא הייתה אפילו בסוף החצר – בפלץ.
וגלידה? לא היא לא אכלה. בפיוטרקובסקה? חנויות, אנשים, חשמלית, הכל? לא, היא לא ראתה – לא רוצה. מפחדת. אין לה עם מי לצאת. בבלחטוב יותר טוב בהרבה. אני שואלת – למה הם באו ללודז'? אבא רוצה כי הוא נוסע כל השבוע וחוזר רק לשבת. מבלחטוב קשה להגיע.
מכאן יש רכבות – יותר קל לו. הילדה מספרת על בלחטוב והעיניים שלה נדלקות. יש בהן אור ולא עצובות – היא ילדה לא כל כך יפה. נראה שהראש שלה דבוק לכתפיים. כאילו אין לה צוואר. הכתפיים ישרות ורחבות כשל רגליים של שולחן. אבל העיניים שלה מדברות. ואני מבינה אותן. פעם עצובות, פעם צוחקות, פעם חושבות. מעניין. גברת בלחטוב שואלת אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני עונה רופאה או סופרת – עוד לא החלטתי. אז היא אומרת לילדה שלה – "את רואה, את רואה"? בינתיים חוזרות שתי האחיות הגדולות של הילדה עם חבילה ארוזה בעיתון. אני קוראת "NOVOSCI - חדשות" בקול רם. שוב אמא שלה אומרת: "את רואה, את רואה?" מה זה – הילדה צריכה משקפיים?
האחיות נכנסות לחדר אחר. צועקות בקול רם. רבות. גברת בלחטוב - פורצת בצעקה - "התנור" נדלק. השפה הפולנית שלה לא משהו. יש לה שגיאות. ו"המנגינה" – לא כל כך פולנית. אבל היא צועקת, הבנות הגדולות גם. בלגן. אני רוצה כבר ללכת. הילדה מבקשת שאשאר – אני ממש מרחמת עליה. איזו מסכנה... אני אקח אותה עם צלה. אולי לפארק פוניאטובסקיוגו (PONIATOWSKIEGO) בדרך נאכל גלידה... אבל לא בטוח שהיא תרצה ללכת. אני מזמינה אותה אלי. בדרך אני מסתכלת
על הבית שלה. יש כמה חדרים. אבל לא רואה קישוטים לא ספרים. כל כך פשוט. רק מיטות, ארונות ושולחן.
חסר פה... אני לא יודעת. באמת. אמא שלי אמרה שהם לא יודעים לחיות.
אני חוזרת הביתה. אני חושבת – איזה "סולם" משפחתי יש לבלחטוב. עקום קצת. לא מסודר. למעלה יושבת אמא.
בשלב השני – הבן. לידה קרוב. מפונק. למרות שבגיל הוא אחרי 2 האחיות. הן בשלב שלישי רבות – מי תשב שם קודם.
פעם הגדולה יותר – פעם היא זזה והשנייה תופסת את השלב. למטה למטה יושבת החברה (כמעט החברה) שלי. לבד. עצובה.
אבא שלה? הוא לא על "הסולם". הוא נשען עליו.
אולי תומך בו. אבל בעצמו לא עולה.
אני לא אוהבת  את "סולם" בלחטוב.  אבל אולי לכל משפחה יש סידור אחר של ה"סולם". אולי יש "סולם" שהילדים למעלה?
מי אמר שאבא ואמא תופסים את הלמעלה? אני ממש מבולבלת. הכל בגלל הילדה העצובה – מבלחטוב. שאלה גדולה –
אחשוב איזה "סולם" הכי מתאים.
כך – שכל ילד בכל משפחה בעולם יהיה שמח. שתמיד תהיה אהבה בין כל מי שעולה על ה"סולם".
אבל איך לעשות זאת? איך? איך?

המרתף

אמא לא בבית. אז אני יורדת עם צלה למרתף. אמא לא מרשה לי. "חושך, מדרגות לא חזקות. אוויר לא בריא!" העיקר – אני רוצה נורא לראות מה יש במרתף. זה כאילו סוד. למה? צלה הולכת ראשונה. יש לה פנס נפט ביד. אני אחריה. למרתף יורדים מחדר המדרגות. הדלת נפתחת, בקושי. חורקת. חושך! לאט, אני רואה מדרגות צרות, צרות מעץ. אנחנו יורדות. ברגע ראשון אני
מרגישה קור, חושך, וריח מוזר. ריח קצת של פחד, קצת של חושך, קצת של כרוב כבוש. בעיקר – הרגשה של משהו שונה. אולי כמו סרט אפל בקולנוע. לאט אני מתרגלת. הולכת עם צלה עד שהיא מדליקה את הפנס. והנה נס – אני רואה המון, המון צבעים. יש שחור עם כסף של ערימת פחם בצד, ויש גבעה של כרוב ירוק, ויש סלים עם תפוח עץ, אדומים וצהובים.
ויש חביות קטנות – לפי הריח – כרוב כבוש. מלפפונים. ראיתי איך אמא עם צלה שמות לחבית
כרוב חתוך, שופכות מלח, שכבות של תפוחי עץ. השרת (DOZORCA ) לוקח את זה ושם במרתף.
על הרצפה פרוס בד שקים – ויש אדום של סלק וצהוב של גזר, ובהיר של בצל. ויש חום של תפוחי אדמה. ויש צנצנת עם לשון כבושה – בסגול כזה. אבל הכי יפה זה המדפים. מצד אחד יש הרבה כלים מפח שמריחים ואני לא יודעת מה זה. צלה אומרת שזה תבלינים.
לידם יש שורה ארוכה של משהו שאני הכי אוהבת ZSIADLE MLEKO   "חלב שעומד". וזה ככה: לכלים קוראים חלדושקי (כלי חרס חומים).
אמא שמה חלב, מוסיפה שמנת ושולחת למרתף עם צלה. כאן – אחרי כמה ימים – החלב נהייה מוצק, קר וטעים – כמעט כמו גלידה.
בעיקר אם מוסיפים סוכר וקינמון. הכלים מבריקים בחושך. בפה יש לי טעם של החלב המוצק. על הקיר תלויים, כמו צמות - שום
לבן ועוד משהו שאני לא יודעת איך קוראים לזה, משהו לבישול. אני מסתכלת סביב, התרגלתי לאור הקטן, המרתף ממש קסום.
כמו אגדה. יש פה עוד צנצנות וקופסאות פח עם פודינג, ביצים לבנות – כלי עם מלח, ועוד. אבל אני כבר "שבעה". קיבלתי כאילו מכה בראש, בעיניים, באף. כאן כל כך עולם שונה – צלה אומרת שצריך לחזור. מאוחר.  אני נושמת עמוק את הריח המשונה
ועולה במדרגות אחרי צלה. בדרך חזרה אני שואלת – "צלה למה כל כך הרבה דברים"? צלה אומרת שכאן רק דברים שיכולים להחזיק הרבה זמן במרתף. קונים בשוק ומביאים לנו הרבה עם סוס ועגלה הכל ביחד כל כמה שבועות. אבל למה כל כך הרבה? כי אנחנו משפחה גדולה. אנחנו? גם צלה במשפחה? יופי! ולמה אין לחם, גלידה ועוד.
אוי – דברים כאלה קונים כל יום טרי בחנות. הבנת?
אבל אני חושבת לעצמי. אולי אפשר לעשות משהו במקום כל כך הרבה מצרכים. למשל – אני שותה כל בוקר שמן דגים (גועלי, גועלי).
אמא אומרת שזה מאוד בריא – אבל אני לא אוכלת את הדג – רק את השמן שלו. אז אילו אפשר מכל דבר להוציא את "השמן"
שלו ולאכול ולא לסחוב כמויות כאלו מפחידות. כאילו לסחוט את החשוב ולזרוק את המיותר. אולי אלמד כשאגדל – ואעשה משהו כזה. חוץ מזה אני חושבת
איך בית כזה גדול – עומד על מרתף ולא נופל? איך בונים בית? לא ראיתי אף פעם. בטח כל האנשים מלודז' סחבו חלונות ודלתות אבל איך הוא מחזיק? פלא! ועוד על מרתף ריק! אני צריכה לברר! דחוף! יש בטח ספרים על זה. אוף! - כמה אני לא יודעת! כמה אני צריכה ללמוד. ואני רוצה ללמוד! ללמוד ולהבין, הכל מסובך! אמא'לה! אני רוצה לדעת הכל! וזה נורא קשה! נורא!

החצר שלי

אני כל כך אוהבת את החצר שלי. היא תמיד בתנועה. משתנה. עכשיו כמעט ערב. בא לי להגיד מה ראיתי במשך כל היום.
מה היה בחצר.
בבוקר העוזרות וגם כמה שכנות הולכות לחנויות, להביא לחמניות טריות וגם אוכל. חוזרות מהר. קצת מדברות ביניהן. אחר כך הילדים הגדולים, עם ילקוטים – הולכים לבית-הספר וגם אבות – בטח לעבודה. בינתיים שכנות הולכות אחת לשניה, לדבר, לשתות משהו. ככה. חברות.
לחצר מתחילים לבוא אנשים שרוצים לעבוד. יש אחד זקן נקרא GARNKI LUTUJE הוא כזה רזה, עם ארגז. הוא מלחים חורים בסירים. פעם היה גם אצלנו. והנה בא SZKLARZ מתקין חלונות וכלי זכוכית. מוציא שבור – מכניס שלם. הוא יהודי עם זקן. הזקן שחור. הוא איש נחמד. סוחב ארגז עם זכוכיות. וגם מכשירים. עכשיו בא איש בהיר שקורא בקול CEMBROWINA . זה בא (כמו שצלה מסבירה לי) לתקן חביות – אם משהו (קרש) נופל או זז. גם עבודה חשובה!הכי נחמד זה השלייפר - מחדד הסכינים.
יש לו קול גבוה. כל פעם באה אליו אישה עם סכין אחרת. עושה המון גרושים. היום גם בא פעם ראשונה KAPUSCIARZ   חותך כרוב בשביל לכבוש. יש לו קרש גדול – ובפנים מין כמו 2 סכינים. חבל שבא רק עכשיו. אמא עם צלה עבדו לבד. באו גם שניים עם עגלת יד, למכור בדים וכאלה. צועקים: MATERIALY, CHUSTECZKI, CHUSTKI – מטפחות, ממחטות, בדים. כל אחד מהמוכרים צועק כך שהשכנות ישמעו. באמת כמה יורדות לחצר – והחצר אוהבת את התנועה. אבל הכי
יפה, הכי מיוחד – בא מנקה ארובות .KOMINIARZ  אני חושבת שאני קצת מאוהבת בו. יש לו עיניים כחולות, פנים, וידיים קצת שחורות. על הגב דבוק סולם על הכתף - חבלים, ויש לו כובע הכי מצחיק שראיתי. כזה שחור עגול. דיברתי איתו. מקרוב הסתכלתי
כי מהחלון זה לא מספיק. הוא הסביר לי שכל תנור בבית יוצא לארובה. שם מצטבר אבק שחור והוא מנקה אותו. לא כל כך הבנתי איך – אבל הסתכלתי על העיניים שלו. זה מספיק.
והנה באים לחצר שחקנים. חלק לבושים מצחיק. מכנסיים בשחור וצהוב. אף צבוע באדום. הם שרים, רוקדים, אוספים כסף. השכנות מסתכלות מהחלון או יורדות לחצר. רובן זורקות להם GROSZY . הם משתחווים נורא יפה כמו בהצגה. הם עוזבים את החצר ושוב באה קבוצה – לנגן ולשיר. זה ממש עליז. כל הילדים הקטנים בחצר. גם קצת אמהות ועוזרות, ביחד. החצר ממש עושה שמח. וכבר שעת הצהרים. חוזרים הביתה. פתאום אני רואה שילדי בית הספר מתחילים לשוב, החצר חיה. עוד לפני זה באים מקבצי נדבות. נכון, בכניסה לבית כתוב: "לקבצנים הכניסה אסורה" – זה לא עוזר. הם באים, די הרבה. אמא אומרת שהם חושבים שכאן גרים עשירים, אבל אנחנו לא עשירים. רק אנשים רגילים.
לאמא יש מקבצי נדבות "קבועים" שלה. ישנו יהודי עם זקן לבן, ישנה אישה קטנה ועוד אישה שמנה, פנים אדומות. היא מיוחדת. מקבלת אוכל. לפעמים בגדים. אמא אומרת שהיא אומללה. רחמים. צלה מכירה את הקבצנים "שלנו". לאחרים לא פותחת את הדלת. אומרת: "הגברת לא בבית" גם אם זה לא אמת. שכנות אחרות נותנות נדבות גם.
וכבר אחרי הצהריים. הילדים ממלאים את החצר. משחקים בקלאס, חבל. השרת DOZORCA – צועק. "ללכת לפלץ". לפעמים לא בא לנו.
אז יש קצת תנועה. בכלל החצר "זזה" כל היום. עכשיו מחשיך, האבות חוזרים. הילדים עולים הביתה. שלום לך, חצר, את - כמו אדם – משתנה. אדם קודם הוא ילד קטן אח"כ – ילד בית ספר, אח"כ אדם מבוגר – ובסוף זקן. כך החצר. עוברת את היום
שלה. אז לילה טוב לך, החצר.
אני אוהבת אותך.

החצר בפיוטרקובסקה 66 - 1989

קניות

נוסעים לרחוב וסחודניה (WSCHODNIA) , אבא, אמא, אחותי ואני בטקסובקה (TAXOWKA) שזה מונית. לא בחשמלית.
לא ברגל, כמו גדולים. הכל התחיל בבוקר. אמא אמרה לאבא: "צריך לקנות בגדים, לילדות. לחג. הכי טוב בפיוטרקובסקה".
אמא תמיד הולכת איתי לבד. אני מודדת, מסתובבת בחנות, נהנית. אמא קונה מה שהיא רוצה.
הפעם אבא אומר: "אני מכיר הורטובניה (HURTOWNIE) סיטונאים יהודים. ברח' וסחודניה הם מוכרים את הסחורה לחנויות. בפיוטרקובסקה. אותם הדברים. שם נקנה בחצי מחיר". אני רואה שאמא לא כל כך מרוצה. אבל אבא אמר: "אז זהו". אבא חוזר מוקדם. אנחנו מוכנות -ולטקוסובקה. הגענו לרח' וסחודניה. זה רחוב צר, אפור, די מוזנח. חנות ליד חנות, אין כמעט חלונות ראווה. יש רק שלטים בפולנית ובעוד שפות שאני לא יודעת. הרבה ילדים מסתובבים לבד ברחוב. רצים, יש רעש, צעקות, תנועה, עגלות. ברגע ראשון קצת נבהלתי אבל אני חושבת שיש איזה יופי במכוער הזה. זו כאילו ביטנה מקומטת של רחוב פיוטרקובסקה.
אנחנו נכנסים לחנות נעליים, שזה מחסן. ארוך. המון קופסאות. בלגן. יש קונים שלוקחים חבילות, לא מודדים. הם בטח קונים לחנות שלהם.
בפנים עומדים 2 אנשים: מבוגר עם זקן וצעיר – הבן שלו. אבא מברך אותם, הם מכירים.
אמא מבקשת 2 זוגות נעליים בשבילי – לחג – מבריקות (חורקות) עם כפתור. שני מעור רך ליום יום – גם עם כפתור.
לאחותי אמא מזמינה זוג עם אבזם וזוג עם שרוכים. כך ביקשה אחותי.
אותי אמא לא שואלת – אני קטנה. מהר מאד מביאים לנו את הנעליים לפי מידה. אנחנו מודדות. אבא מדבר קצת עם המבוגר. והנה כבר משלם. לא – אני לא רואה שזאת חנות. זה רק לקחת חבילה ולתת כסף. אני ממש לא אוהבת ככה, אבל מי שואל
אותי?
יוצאים מכאן. לא רחוק ישנה חנות עם שלט בפולנית MODNE SUKNIE DLA PAN I DZIECI - "שמלות מודרניות לנשים וילדים". אבא אומר להכנס כי הוא מכיר את בעלי העסק. שוב אנחנו במחסן. הרבה שמלות תלויות לאורך הקיר. יש גם מדפים עליהם חבילות ארוזות.
בחנות 2 נשים: אחת שמנה גדולה, שנייה סתם בינונית. בפנים עומד גבר ליד שולחן. אבא ניגש אליו – הם מדברים. אמא פונה לשמנה, מבקשת 2 שמלות בשבילי. אחת לחג מקטיפה כחולה (לא, לא רוצה קטיפה כחולה) ואחת מצמר אפור או בז' - ליום יום. לאחותי 3 שמלות – לפי בחירתה. השמנה הולכת לפינה – שם תלויות השמלות הקטנות. מביאה איתה כמה שמלות.
אני מודדת מאחורי וילון. 2 השמלות ארוכות – פחד. השרוולים גדולים. השמנה אומרת – אל תדאגי – לאמא. בחצר ישנה
תופרת. מתקנת במקום. בזול. אחותי גם מודדת. לה דווקא מצאו שמלות מתאימות. אבא מביט בשעון. משתעמם. (יש לו שעון עם שרשרת בכיס הוסט, יפה כזה). אמא מבינה אותו. אומרת "אתה יכול לשלם.
כבר קניתי. אני נשארת עם הקטנה לתיקונים. אתם יכולים ללכת הביתה."  מהר מאד הכסף יוצא מהארנק של אבא ועובר לידיו
של האיש ליד השולחן. אבא לוקח את החבילות ואת אחותי. הם יוצאים.
כל הקניות האלו – לא לטעמי. אין כמעט ראי. לא רואים עוד שמלות. הכל זה רק לקחת – וכסף. לא, אני לא אוהבת.
ויש עוד ללכת לתופרת.
בחצר בפינה – בחדר קטן יושבת אישה קטנה ליד מכונת תפירה – התופרת. אמא מסבירה לה מה לעשות, האישה מודדת
אותי – מודדת אורך השרוול ואורך השמלות שקנינו. פורסת אותן על השולחן. גוזרת – בידיים עדינות ובזריזות. תופרת מכפלות
ביד – בחוט ומחט – משתמשת
גם במכונה. הכל הולך מהר. התופרת נראית לי אישה נעימה. הייתי רוצה להגיד לה משהו טוב – אבל לא יכולה. היא כבר כמעט מוכנה. אמא מכינה כסף – 3 ז'לוטי (ZLOTY ). העבודה מוכנה. השמלות ארוזות. אמא לוקחת, אנחנו ברחוב. אמא מרוצה שגמרנו, אבל לא – מסוג הקניות שעשינו. היא אומרת – היום הרווחנו הרבה כסף. אבל.... לא גומרת מה שרצתה להגיד.
אני חושבת, זאת לא קניה, אלא אחד נותן סחורה והשני נותן כסף. ככה זה בוסחודניה. רגע – אולי בפיוטרקובסקה גם ככה?
רק יותר יפה.
בעצם – כל קניה זה אותו דבר?
ואני עוד חושבת – שאני אהיה גדולה אני לא אגיד לילדים שלי מה לקנות. הם בעצמם יבחרו להם.
היום ראיתי שאמא קונה כאילו לא בשבילי רק בשביל שהדודה סינקיביצ'ה תראה שיש לי כל חג שמלה חדשה.

אהבה

מה שאני רוצה להבין – איך ההורים "מחלקים" אהבה לכל ילד. ומאיפה הם "לוקחים"? יש להם בפנים ים של אהבה?
(אני יודעת מה זה ים. גם קראתי, גם אחותי הסבירה לי). כל ילד מקבל את ה"מנה" שלו? ה"מנות" ממש שוות? לא? לא!
לפי מה זה מחולק?
אני חושבת שאבא אוהב אותי אהבה נקיה. אוהב. זהו. אמא אוהבת אותי אחרת. עם חנוך. עם אסור. עם תרבות. ועוד אסור,
עם גבולות. זאת גם אהבה, כך צריך להיות?
אני אוהב כל ילד שיהיה לי רק באהבה נקיה, מתוקה. כל ילד יקבל את כל ים האהבה. הים שוב יתמלא – גם לילד שני.
אני אוהבת רק אהבה נקיה, מתוקה.
באמת – איך באה אהבה? אפשר ללמוד? או ללמד לאהוב? אני רוצה!
ויש לי עוד שאלה – למה אני חושבת כל הזמן על אהבה???!

האופרטה – הציצים והנוצה

אני הולכת עם אמא לאופרטה. בתיאטרון נרודובי (NARODOWY) . ההצגה אחרי הצהריים, קוראים לזה: WIKTORIA I JEJ HUZAR – ויקטוריה וההוזר שלה. מאוחר. אמא מאד ממהרת. רק שתקבל כרטיסים. בקופה המון אנשים. הבית יפה, יש אור. הרבה קישוטים, פלקטים, תמונות. אמא מחזיקה את ידי. מגיעים לקופה, כרטיסים אחרונים רק למעלה. זה מקום רע – אומרת אמא. בשבילי לא צריך כרטיס. אשב על הברכיים של אמא או על הרצפה. אמא קצת מהססת – בסוף קונה כרטיס.
אנחנו עולות 3 קומות. המקום של אמא הוא בצד – בשורה
ראשונה. אני כמעט לא רואה כלום. רק למטה הרבה הרבה אנשים. מלא - אמהות עם ילדים, רעש, לא נוח. אמא אומרת – רק שיתחילו. תראי כמה יפה. פתאום חושך – רק רואים במה סגורה בוילון (נראה כמו מקטיפה שיש לנו – אדומה).
הוילון נפתח. אני יושבת על הברכיים של אמא – לא נוח לי. גם לה. על הבמה עומדת אישה גדולה, די שמנה בשמלה חום
זהב – השמלה קטנה עליה. הציצים יוצאים לה. מצד שני עומד לו חייל עם כובע מרובע ועליו נוצה – הציצים שרה משהו.
הנוצה גם כן שר. לבמה מגיעים עוד שני חיילים רגילים בלי נוצה, 2 משרתות לצד הציצים. כולם שרים. החיילים (בלי הנוצה) והמשרתות רוקדים קצת. הציצים והנוצה שרים. אני לא מבינה כלום. אמא מוציאה מן משקפת – "לורניון" (היא אומרת בשקט)
עם זכוכית אחת וידית מכסף. אני מפריעה לאמא. משעמם לי. אני יורדת מהברכיים ומתיישבת על הרצפה. היא מעץ. מלא אבק.
זה בקצה השורה. אני לא מפריעה. חם לי, אני נשענת על הרגל של אמא ונרדמת.
פתאום אני מתעוררת, אני רואה שהציצים והנוצה עוד שרים. כל האנשים סביבי מסתכלים על הבמה. גם אמא. אני מרגישה
שאני צריכה פיפי.
מה לעשות? אני לא יכולה לצאת. לאט אני מרימה את השמלה מאחור, אני מורידה תחתונים רק מרגל אחת ואז מכווצת את
הבטן ומתחילה פיפי. רק טיפה קטנה. הפסקתי. ושוב טיפה קטנה. ושוב הפסקתי. אני מסתכלת – אף אחד לא רואה. גם לא שומעים. כי הציצים והנוצה שרים בקול מאוד גבוה. ככה – טיפה טיפה אני גומרת לי את כל הפיפי. מרימה את התחתונים
והשמלה וזזה מהמקום. נשענת על רגל שניה של אמא. לא רואה אם הפיפי שלי עוד על הרצפה. די חושך. אבל העיקר אף
אחד לא רואה. אני פוחדת שידליקו את האור. אני ממשיכה לשבת על הרצפה ולהשתעמם.
כל הזמן אני שומעת את הציצים ואת הנוצה וגם האחרים שרים. אמא יושבת עם ה"לורניון" ליד העין. מידי פעם נוגעת לי ביד או בראש.
אני לא מבינה איך כל כך הרבה אנשים משלמים ויושבים בשביל לשמוע שירים במקום דיבור. כמו רגיל בהצגות...
סוף סוף אור. אני מסתכלת על הרצפה. איפה שעשיתי פיפי. רואים אבק. כלום. אני כל כך שמחה.
בחזרה הביתה אני שואלת את אמא למה הם שרו – ולא דיברו. אמא אומרת ששירה זו שפת האופרטה. אני לא מבינה.
ולא אכפת לי.
העיקר שאמא לא תגלה מה עשיתי.
אני חושבת: השארתי שם המון פיפי – עד שזה יעבור. מחר – האנשים למטה יחשבו שיורד גשם...
בבית אני מספרת רק לאחותי. היא צוחקת – הרבה זמן. אחר כך אומרת "אל תדאגי הכל נספג בעץ ובאבק – מחר לא יהיה
גשם בנרודובי".
אז אני חושבת: הציצים והנוצה לא השאירו כלום בתיאטרון ואני משהו שלי נשאר בנרודובי לתמיד, אבל זה סוד.    

קוקלוש

אני במיטה. אני חולה. בפנים – הראש כואב לי. אני משתעלת. השיעול שלי דומה לאיך שהכלב יו יו מז'קוביצה נובח. הגרון כואב
לי עד למטה. הידיים והרגליים שלי נופלות ורכות, כמו של בובת הסמרטוטים שיש לי.
חם לי וקר לי. אמא שמה יד על המצח שלי. "הילדה חולה". היא נכנסת למטבח, שם מכינה לי תה מכל מיני צמחים שלה. צלה מביא לי כוס שתייה חמה עם הרבה דבש. היא יושבת על המיטה ונותנת לי כפית כפית. זה גועלי, אבל צלה אומרת שזה יעזור.
אני ממשיכה להשתעל. השיעול מתחיל מהבטן, עולה למעלה ויוצא מהפה. כואב בגרון. אמא שוב לידי. שואלת "מה כואב לך"? נו, הכל. אין לי כח לדבר. אמא מודאגת – מדברת עם צלה. נותנת לה פתק ושולחת החוצה. אני קצת נרדמת. צלה חוזרת, אומרת: "הרופא יבוא אחרי הצהריים". אני משתעלת. אמא מביאה לי מרק עוף, אני לא יכולה לבלוע.
האחים והאחיות כבר בבית. כולם רוצים אותי. אבל אמא לא מרשה. היא אומרת: "לקטנה יש קוקלוש (KOKLUSZ) כנראה זה מדבק.
"הרופא יבוא עוד מעט".
בינתיים צלה מכינה חדר בשבילי. מעבירה אותי עם המיטה. סוגרת את הדלת. כולם עומדים מאחורי הדלת. האחים אומרים
שיביאו לי ספרונים רק שאהיה בריאה. האחות הגדולה מבטיחה לי קקרדה חדשה. אחותי השניה אומרת: "נודניקית, אני כבר
רוצה ללכת איתך לגלידה.
תהיי בריאה מהר, שמעת?" אין לי כוח לענות להם. אני משתעלת. כואב.
בא הרופא. נראה כמו אדם רגיל. גבוה, משקפיים, קרחת על כל הראש. ביד תיק שחור. רוחץ ידיים. אמא באה איתו אלי. הוא
לוקח את היד שלי, מחזיק. מה? מחפש שיעול ביד? שם ראש שלו על הגב אחר כך מקדימה – עלי. פותח לי את הפה, מסתכל,
גם לאוזניים. אני לא יודעת איך
רופא מחפש, קוקלוש באוזניים. הוא עושה כנראה את העבודה שלו. אומר לאמא בקול נמוך, נמוך: "כן, יש לילדה קוקלוש.
שתישאר לבד בחדר.
זה מדבק. לא לפתוח חלון. לא לתת לשתות קר. אני אתן סירופ. לתת לה מרק עוף. לא הרבה לאכול". הוא שואל: "יש בבית הזה עוד ילדים חולים?" אמא לא יודעת. אני מכירה ילדה מהחצר שנורא משתעלת. אבל אני לא אומרת. אין לי כח. אין לי חשק לדבר. הרופא – אותו אני לא אוהבת, הוא מדבר עם אמא – הם יוצאים מהחדר שלי. אמא חוזרת עם בקבוק ביד. מוזגת לי כף ממנו.
אני לא יכולה לבלוע. אמא אומרת:
"רק תשתי – עד שתגמרי את הבקבוק, תהיי בריאה לגמרי. נלך לקולנוע, טוב? אז תשתי". צלה נכנסת. מלטפת לי את הראש, אומרת: "תפתחי את הפה", אני פותחת – והופ – אמא שופכת לי את התרופה. גועלי. מתוק דביק, חריף. אני עוד משתעלת, נרדמת, מתעוררת, נרדמת.
אבא חוזר, נכנס אלי – אומר "קושקה שלי חולה". קושקה – אני שומעת בקול שלו כמה שהוא אוהב אותי.
אני משתעלת. שותה את התה המר של אמא עם המוני דבש. צלה מוסיפה בטח יותר מזה שאמא מבקשת.
זה ממנה – בשבילי.
כולם רוצים שאהיה בריאה. שולחים לי לחדר דברים. מהאחים – קיבלתי 2 ספרונים. אין לי כח לקרוא. יש גם קוקרדה כחולה – מאחותי הגדולה. 3 בובות פיצי קטנות מאחותי השניה, ליטופים מאמא, הרבה מצלה. זה נעים. כולם אוהבים אותי. אני חלשה.
לאט עובר השיעול, אין לי חום. רק כל הגוף כמו בובת סמרטוט. אולי בכל זאת הרופא עזר לי.
אני מחליטה סופית שאהיה רופאה כשאגדל.
מהקוקלוש הזה יש לי כמה מחשבות.
מחשבה אחת         מחלה זה דבר רע. מיותר. לא רוצה שיהיו מחלות. בשביל מה? למה? שכל האנשים תמיד יהיו בריאים – בשביל זה אני אהיה רופאה. ללמד בריאות. לתמיד, תמיד.
מחשבה שנייה       ראיתי שכל המשפחה אוהבת אותי. כל אחד בצורה שלו. אחד עם קושקה ושני עם קוקרדה. זה נהדר.
מחשבה שלישית    אני חושבת שבקוקלוש הזה שתיתי את כל הדבש שאפשר לקנות ברחוב פיוטרקובסקה. אולי אפילו בכל העיר לודז'. זה גם
כי אוהבים אותי – אמא – צלה. בגלל זה אני כבר בריאה.
ומחשבה אחרונה   אהבה עוזרת יותר בלהבריא מאשר רופא עם קרחת. אבל אולי – בכל זאת – רופא זה טוב לבריאות?
רק שלא יהיו מחלות!

העולם ביד שלי

אני מחזיקה ביד את כל העולם. באמת. אטלס.  ATLAS SWIATA .
כבר 3 ימים אחותי מסבירה לי מה זאת מפה, מה זה אטלס. היא אומרת "רק אל תשאלי את השאלות הטפשיות שלך, חכי,
תביני". אני שותקת.
יש לי ברירה? היא מביאה מפת העיר לודז'. מאד גדולה. הכל התחיל מזה שאמא לא מרשה לי לרדת לחצר. אני צריכה
להתחזק. הייתי חולה, אז מה? אני יושבת בבית. משעמם לי. אחותי רואה אותי. היא מבינה אותי. בארון בפרוזדור היא מוצאת אטלס ישן, עם "אוזניים". כמה דפים קרועים. גדול. בפולנית. בצבעים הרבה ירוק, חום, קצת צהוב, אדום, כחול. קוים, ציורים. הסברים. כתוב מה זה. אמא אומרת שיהיה לי נורא
קשה להבין. אבל אני מאד רוצה. אני אוהבת קשה. אני רוצה לראות מה זה העולם. שיהיה אטלס.
אחותי פורסת את מפת לודז' על השולחן. היא מראה לי – בין 2 קווים ארוכים כתוב פיוטרקובסקה. PIOTRKOWSKA . כך מציירים במפה – מקום ושם – אבל רק בין הקווים – היא אומרת: את "הולכת" בפיוטרקובסקה. עכשיו את פונה לנרוטוביצ'ה  (NARUTOWICZA) . אני מחפשת, מחפשת והנה מצאתי. אני חוזרת לפיוטרקובסקה. כך התחלנו כמו לשחק: למשל אני
אומרת פרייאזד PRZEJAZD . היא מוצאת מהר במפה איפה זה. עכשיו היא אומרת: זודז'קצה ZAWADZKA אני מחפשת. הרבה זמן לוקח לי. אבל מצאתי. נהדר. איזה משחק. קשה. אחותי אומרת שכך אלמד מה זה מפה. יש לי הרבה, המון ללמוד.
היא יודעת מצוין למצוא כל רחוב. אני – בכלל לא יודעת. אני כבר עייפה להיום. מספיק – היא אומרת. אני רוצה את האטלס
למיטה. אמא לא נותנת לי – רק שאמא לא תראה. הוא מלוכלך. היא לא תרשה. אני שמה אותו מתחת לכר. אני הולכת לישון עם העולם. אני חושבת שמפה זה כמו צילום – רק בקווים ושם – במקום תמונה. אבל איך יודעים לצייר מפה. אני צריכה להבין. אבל עכשיו לילה – אני נרדמת.
שוב אני יושבת עם אחותי. מפת לודז' לפנינו. אני מתחילה יותר להבין. אני מחפשת רחוב וסחודניה. זה רחוק מפיוטרקובסקה.
לאט – מצאתי. בסינקיביצ'ה יש על המפה ציור של בית עם צלב – הכל בקטן – זאת הכנסיה. יש גם כמה עצים – כתוב פארק. באמת משהו – המפה. הכל יש בה.
ביום שלישי אחותי לוקחת את האטלס. פותחת בעמוד גדול, גדול. כתוב למעלה – אירופה (EUROPA) .  יש המון קווים. המון כתוב, צבעים.
אחותי מראה לי מקום. כתוב עליו באותיות גדולות פולסקה (POLSKA) . אנחנו! פולין! למעלה היא נוגעת בכחול. הים הבלטי.
MORZE BALTYCKIE . מצד שמאל דחוסה לנימצי NIEMCY גרמניה. בצד שני – שם מוזר Z.S.R.R איזו מדינה.
היא ענקית. יוצאת מאירופה. לא נגמרת. אחותי אומרת זאת רוסיה, רק השם נורא ארוך. קשה לי להבין.
לאירופה צורה מצחיקה. למעלה יש כמו חיה שקופצת. כתוב סקנדינביה SKANDINAWIA . למטה יש מגף של אישה עם עקב.
זאת איטליה ITALIA . בפולין אני מוצאת באותיות גדולות ורשה WARSZAWA , ולודז' ו-KRAKOW קרקוב. באותיות קטנות
יש סביב לודז' שמות. זה עיירות, אומרת אחותי. שייכות למחוז לודז'. המחוז מוקף בקו ירוק. קרוב ללודז' יש פביאניצ'ה (PABIANICE) פיוטרקוב PIOTRKOW ועוד. אני רוצה לראות עוד ארצות. אבל אחותי אומרת היום רק פולין. היא מראה לי שיש נהר בורשה. קוראים לו ויסלה WISLA . יש עוד נהרות. אפילו בז'וקוביצה. ZAKOWICE . אבל זה כפר, הוא לא במפה. חבל. הראש כבר מלא. להיום די. אחותי יוצאת מהחדר. האטלס נשאר אצלי. אני מדפדפת. יש כל כך הרבה מקומות בעולם? אני לא מאמינה. אני חושבת שחלק – זה כמו בספר. רק סיפור. באמת יש פולין.
גם אירופה. אולי כולה. אבל כל הספר של האטלס מלא בשמות ומקומות. מי ראה אותם? מי צייר? מי נתן את השמות?
זה באמת, באמת העולם?
אני נורא רוצה לדעת. אבל איך? שאהיה גדולה אסע לפי האטלס. אבדוק אם זה באמת. אבל איך אסע? במה? צריך בטח כסף! אוף!
אין לי מושג. אבל אמא אומרת שיש פתגם בפולנית:
DLA CHCACEGO NIEMA NIC TRUDNEGO - אין שום דבר קשה – למי שבאמת באמת רוצה (להשיג משהו).
ואני רוצה לראות, לראות את העולם. בלב אני אומרת, אין שום דבר קשה. למי שבאמת רוצה, ואני נרדמת.

רק לרקוד ותפוזים

היא מעצבנת, אחותי. אני אוהבת אותה, אני רק שונאת שהיא מתלבשת לתנועה. חולצה, חצאית, עניבה. אני שואלת אותה כל פעם – "מה זה תנועה? ריקוד? מה את עושה שם? קחי אותי". אבל היא – כלום. לא עונה. "אסור לי להגיד", היא אומרת.
אני נורא רוצה לדעת מה זה – סוד? היום חשבתי, חשבתי. יש! אני לוקחת את העניבה שלה. שמה למיטה שלי. מתחת לכר. אין. היא לא תמצא.
היא חוזרת, אומרת: "אני הולכת לתנועה". לובשת חולצה וחצאית מחפשת את העניבה, מחפשת, מחפשת, מחפשת.
היא צועקת ששומעים אותה בפלץ וולנושצ'ה PLAC WOLNOSCI : "מי לקח את העניבה שלי"? אני אומרת: "אני לא לקחתי " . היא נורא חכמה. מבינה שאני כן לקחתי. באה אלי כועסת. "איפה שמת?", אני אומרת: "אני אתן לך – רק שתגידי לי מה זה – התנועה. מה את עושה שם? גם אני יכולה ללכת"? היא צוחקת. "זה רק לגדולים. תני כבר! אספר לך בערב"! ואני שואלת: "מילה?", כן, מילה. DAJE SLOWO .
היא חוזרת מהתנועה, עם לחיים ורודות, עיניים צוחקות. אני מנדנדת לה:"נו, תגידי כבר, מה זה – מה עושים שם – בשביל מה – איך הגעת"?
אני רוצה הכל לדעת. היא יושבת לידי על המיטה שלי – אומרת: "אסור להגיד מה עושים. "תנועה" זה בשביל שכל ­­­­החניכים
ייסעו מפולין לפלסטינה". אני לא מבינה. היא לא נותנת לי לשאול, מסבירה – לפני הנסיעה יש הכנה – קוראים לה הכשרה. זה לגדולים. אני שואלת – "למה לעזוב את פולין, זה הבית שלנו כאן אבא ואמא. כולנו". משהו לא ברור.
אחותי אומרת: "אנחנו יהודים (אני יודעת). אנחנו צריכים מקום משלנו. פה לא טוב". אני ממש לא מסכימה. לא אלך לתנועה. טיפשות כזאת.
אחותי מספרת ששם – בפלסטינה היא תעבוד בכביש. כולם עובדים. היא גם תעבוד. בערב רוקדים. גם היא תרקוד. כולם כל יום רוקדים והרבה שרים. זה דווקא מוצא חן בעיניי. אולי בכל זאת גם אני אסע. היא אומרת "כל היום אוכלים תפוזים". אני יודעת מה זה. בחנות בפיוטרקובסקה יש. זה נורא יקר. היא אומרת: "שם זה הכי זול". אני לא מאמינה. כל הסיפור נראה לי מוזר. "את
רוצה לעזוב את הבית לנסוע בשביל לרקוד, לאכול תפוזים"? אני אומרת לה. אז היא מחייכת. "העיקר לא סיפרתי לך.
פה בתנועה יש ילד אחד. אני אוהבת אותו.
גם הוא אותי. אל תספרי לאף אחד. אנחנו גם מתנשקים". "מה – בפה"? אני שואלת. "כן, כן". היא נהיית קצת אדומה בפנים.
"את יודעת" – היא אומרת – "זה מאד מאד נעים." אני חושבת שזה גועלי. יוצא רוק של ילד זר על הפה שלך. היא רק מחייכת. שותקת.
היא שוב מבקשת – אף מילה אל תגידי בבית, על מה שסיפרתי לך. אני מבטיחה לה. עכשיו אני מבינה. היא רוצה לנסוע בגלל הנישוקים.
בגלל הילד הזה. גם קצת לרקוד, גם תפוזים, גם כביש.
הפלסטינה נראה מקום טוב. אבל אין כמו לודז'. אני לא רוצה שאחותי תעזוב. עם מי אדבר, עם מי אלך לפיוטרקובסקה, לאכול גלידה.
אבל היא רק מספרת לי סיפור: אין ארץ כזו. מה – לא גרים, לא לומדים, לא עובדים. רק שרים ורוקדים. גם מתנשקים. בפה.
זה סתם סיפור, אני לא מאמינה. אבל זה סיפור יפה. באמת.

לצלה יום הולדת

עוד אתמול אמא אמרה שמחר יום הולדת של צלה. צריך לעשות לה חגיגה. אמא הביאה קערה גדולה של סוכריות. הרבה,
הרבה.
וגם ניר בכל מיני צבעים. בקשה שאנחנו – הילדות – נארוז כל סוכרייה לחוד. אחותי הגדולה גזרה את הנייר לחתיכות. אחותי השניה התחילה לארוז. ואני – יש לי ידיים לא משהו. לקחתי נייר, סוכריה, סובבתי, סובבתי. רציתי לסגור. לא יצא לי טוב. הנייר נקרע. שוב לקחתי נייר בזהירות, שמתי סוכריה, אבל הסוכרייה ברחה לי. אחותי צחקה. הראתה לי איך שהיא עושה. אבל אני לא מצליחה. "איזה ידיים שמאליות יש לך", אמרה. ממש בכיתי. אני לא יודעת לעשות כלום. באמת בושה. קמתי מהשולחן. כואב לי נורא. מה – אני כזאת טיפשה?!
אחיותיי גמרו לארוז. אני יושבת בצד. מאוד עצובה. אמא באה אלי ואומרת שאני קטנה. הידיים עוד לא מספיק גמישות. זה יעבור, ונותנת לי מלא מטבעות כסף. שאזרוק בין הסוכריות. זה דווקא מצליח לי. ועוד פעם. הקערה כבר כבדה, צבעונית ומצלצלת מהכסף. אמא מסתירה אותה שצלה לא תראה. אחותי שואלת אם לעשות כתר בשביל צלה. אבל כולנו אומרים – לא, זה לא מתאים לה.
עכשיו אחרי הצהריים. הילדות חזרו מבית הספר. אמא שולחת את צלה לחנות. אנחנו נכנסות למטבח. אמא שמה על השולחן עוגה, כוסות עם מיץ. באמצע – את הקערה עם הסוכריות והכסף. את הכסא של צלה מכסה אחותי במפה עם פרנזים. הבנים
לא בבית – צלה חוזרת מהחנות. נכנסת למטבח. כולנו צועקות "יום הולדת שמח". צלה מסמיקה, מסתובבת במטבח. אומרת:
אין לי יום הולדת – יש לי "יום השם" – IMIENINY . והיא מסבירה: היום – יום צצליה הקדושה – אצלנו – הקתולים – לכל יום יש קדוש שלו. ילד שנולד מקבל את השם של הקדוש היומי שלו. אז אני צצליה – צלה. כל הזמן הזה היא לא יושבת – מדברת. לא מחייכת.
אנחנו צועקים: "צלה – שבי – זה היום שלך". היא לאט יושבת. אמא שמה לה על הברכיים את הקערה עם הסוכריות והכסף.
היא שוב מסמיקה. אני רואה גם דמעות בעיניה. היא מתאוששת. אומרת: "קחו, קחו סוכריות". אנחנו פורצים בשירה "סטו-לט – מאה שנה, שתחיי. תחיי לנו" – שזה שיר יום הולדת. (STO LAT, STO LAT, NIECH ZYJE, ZYJE NAM) .
צלה ממש בוכה. אמא ניגשת אליה, נותנת לה פרוסת עוגה וכוס מיץ, מלטפת אותה. צלה לוקחת את הצלחת ומסתכלת בכיוון
שלי. אני לוקחת לי עוגה כמו גדולה. כולנו אוכלות. צלה כבר מחייכת. אנחנו שרות עוד פעם "מאה שנה", שותות את המיץ, אוכלות סוכריות. אני יושבת על הרצ'קה – הדום עץ קטן.  הכסא שלי נמוך. אחיותיי על השולחן – אמא וצלה על כיסאות. במטבח צפוף,
חם. עוד פעם אנחנו שרות. צלה קמה. נבוכה. כל אחת ניגשת אליה, עם נשיקה. כולם יוצאים מהמטבח, עם שיר בפה.
אני נשארת עם צלה. היא מתיישבת, לוקחת אותי קרוב, קרוב לפנים שלה ואומרת: "מלוטקה – קטנה, קטנה שלי", בוכה. אני אומרת: "צלה, היום האימיניני שלך – זה להיות שמח". היא עונה: "כן, אני כל כך שמחה. אני אוהבת את כולכם. אבל...." – ושותקת. אני שואלת: "צלה, מה הכי טוב לך בלודז'"? היא חושבת ואומרת: "ללכת לכנסיה". אני לא מבינה, זה
היא אוהבת? "מה את רוצה שתהיי גדולה"? היא צוחקת. "אני כבר גדולה". "לא" – אני אומרת – "שתהיי באמת, באמת
גדולה"? "אני, שיהיה לי מספיק כסף – אני אחזור לכפר – אמצא בחור (CHLOP) , אעשה חתונה הכי יפה. כל האנשים יבואו. תהיה מוזיקה. הרבה אוכל.
הרבה וודקה. ואני – בשמלה לבנה עם הבחור שלי"...
עכשיו הבנתי – היא מדברת על החלום האמיתי שלה. כמה אני לא מבינה אותה. כל הזמן אני חושבת – צלה מאושרת איתנו – איתי... אבל לא! הלב שלה במקום אחר. והכנסייה! זה משהו!! מה יש לה עם האלוהים שלהם!
עצוב לי נורא. אני חושבת שקשה לנו להבין ולדעת מה סגור בפנים, בלב. אפילו של האדם שאנחנו הכי אוהבים. איך להגיע לסוד זה? באיזו אהבה? אני ממש לא יודעת. ממש.

אירית ערב ראש השנה 2008

סטרדי

משעמם לי. רק אני וצלה בבית. היא במטבח עסוקה. אני ברוגז עם הבובות שלי. כן, אני מדברת איתן. אני אוהבת אותן. לפעמים – אני כועסת – כמו היום. סדרתי אותן – רציתי שכולן יעמדו – הן נפלו. אחת אחת. עוד ביקשתי, סידרתי. שוב נפלו. אז אני לא משחקת איתן עכשיו.
אני עוברת לחדר שני. דלת הארון קצת פתוחה. אני רואה את הכינור. כן, יש לנו כינור. אבא אומר שזה סטרדי... משהו. שם קשה. הבנים נגנו או ינגנו – אני לא יודעת. אני מסתכלת. הסטרדי קורא לי. כאילו. אני סקרנית. רוצה אותו אבל הוא גבוה בארון.
אני לוקחת כיסא. מקרבת לארון, עולה עליו. מושכת, מושכת. סטרדי בידי. הוא לא כל כך כבד. אבל גדול לי. אני סוחבת אותו לאט, לאט. יורדת לרצפה. בא לי להכיר אותו מקרוב.
אני נוגעת בגוף שלו. עדין. חלק. נעים. בצבע חום – אדמדם. יש לו גוף יפה. למעלה צוואר ארוך. עליו חוטים – שאבא קורא מיתרים. הם כהים.
בבטן יש לו חור. בפנים כתוב משהו, אני לא יכולה לקרוא מה זה. בכל צד יש לו שקע. כמו אצל אשה שראיתי בקולנוע. למטה אין לו רגליים.
באמצע – עד לבטן – יורדים החוטים, המיתרים. מבריקים. אני הולכת עם סטרדי. אני משחקת איתו. הוא חבר שלי. כזה אחר. מסתורי (אחותי לימדה אותי את המילה הזאת). כן, מסתורי. אני מדברת איתו: "מי אתה: - הוא כאילו עונה: "אני כינור. מי את?" – "אני ילדה". "מה אתה עושה?" הוא: "אני עושה מוסיקה. קונצרטים, מנגן". "אז תנגן לי" אני מבקשת. "לא" – הוא אומר. "את תנגני עלי. קחי קשת". אני: "לא". "אז באצבע"
הוא אומר. הקול שלו מיוחד. יש בו כאילו צבעים שונים. אני נוגעת באצבע במיתר. חזק. ובאמת, אני שומעת צליל מוסיקה.
ועוד פעם ועוד פעם. כל פעם באצבע אחרת, במיתר אחד. או בכמה ביחד. אני מנגנת. סטרדי מרוצה. אני הולכת איתו סביב
לחדר. אנחנו מדברים.
אני מנגנת. זה קסם. אני רוצה שהוא ינוח. אני מביאה אותו למיטה שלי. הוא כבד לי. סטרדי מרגיש שלא נוח לי, אומר: "לא, לא למיטה. תחזיקי אותי. תנגני בי". אני מלטפת את גופו ועוד מנגנת. בא לי עוד ועוד ללטף אותו. כזה חלק. אבל אני שומעת שדלת הבית נפתחת. אני הולכת לארון. הכסא עומד שם. אני עולה עליו, סוחבת את סטרדי. מנגנת עוד צליל. "שלום"  הוא אומר. "תחזרי אלי", מבקש. אני מבטיחה. מחזירה אותו למקומו. מזיזה חזרה את הכסא, כבר מתגעגעת אליו. אבל הולכת למטבח. בדרך אני חושבת עליו. סטרדי לך לישון – אנחנו חברים. לתמיד.

איגרוף

אחי הגדול אמר לאמא שהיום יש טרנינג פתוח למשפחות. לא יודעת מה זה. רק יודעת שהוא במועדון ספורט. הוא באגרוף. להיום מוזמנים שניים מכל משפחה. בשביל לראות מה עושים במועדון. שניים ממשפחה. ממש פחד. כבר ברור לי. משפחה – זה אמא. מספר שניים, זו אני. כולם עסוקים. אז תמיד – אני הקטנה, הלא חשובה. הולכת עם אמא. ויש שניים.
אני רואה שאמא לא כל כך שמחה. אבל מתלבשת, אומרת שאני אתכונן. צלה עוזרת לי. אנחנו יוצאות. מועדן בר כוכבא נמצא ברחוב שלנו – פיוטרקובסקה. יש קצת ללכת – למספרים יותר גבוהים. צריך לעבור לצד שני של הרחוב. אני נורא אוהבת. באמצע הרחוב עומד שוטר.
מניף ידיים לכל צד, עד שאפשר לעבור. אמא לא מרשה לי לעצור ליד חלונות הראווה. אני רק מציצה. חבל. הגענו לבית של בר כוכבא (מה זה השם הזה?). המועדון בקומת קרקע. די אפור, אפל כאן. בכניסה עומד אדם, מפנה אותנו לאולם. יש כבר אנשים. הרבה גברים ובנים. יש רק עוד 2 אמהות עם ילדות, אני לא אוהבת ככה. אמא מחזיקה את היד שלי. ביחד אנחנו יושבות. יש ספסלים ליד כל קיר, באמצע האולם ריק. עכשיו נכנס אדם מבוגר. מדבר אלינו המשפחות. אומר: "מתחילים בטרנינג. יופיעו זוגות לפי המשקל". הזוג הראשון במשקל זבוב, בזוג זה – אחי.
האיש אומר שאחי מצטיין. הוא מועמד לייצג את המועדון  במשהו. גם הזבוב השני מצטיין. לא מבינה במה. עוד רגע. הנה נכנסים הזבובים. אחי במכנסיים קצרים, חולצה קלה עם שרוול קצר. הכי מצחיק: על כל יד יש כפפה ענקית. חומה. כל כפפה יותר גדולה מהראש שלו. שני הבנים נעמדים אחד מול השני. ביניהם עומד האיש שדיבר קודם. למה הוא מפריע? הוא אומר להם משהו בשקט. הזבובים מתחילים.
שניהם קופצים נורא מוזר, מצחיק. קדימה ואחורה. מורידים ראש, מתקרבים, שולחים לאוויר את הכפפה עם היד.  פתאום אחד נותן מכה לזבוב השני בכתף. השני מתכופף, קופץ, נותן זבנג חזק לאחי בפנים. בחיי, אני רואה דם יוצא מהאף של אחי.
מה – אני ארשה שירביצו לאח שלי? לא, לא. אני לא רוצה. "לא" – אני צועקת בקול הכי חזק שלי. "לא להרביץ לאח שלי.
לא, אני לא רוצה. לא להרביץ. זה אח שלי". כולם, כולם סביבי פורצים בצחוק.
מתחיל רעש. המבוגר שליד הזבובים צועק: "שקט, לא להפריע". אמא מושכת אותי ביחד החוצה. אנחנו יוצאות. אני בוכה. למה מרביצים לאחי וצוחקים ממני. אני אומרת לאמא: "זה ספורט? זה עושים רק בנים רעים. אני שונאת מכות. בטח במשפחה שלי.
זה לא תרבותי", אני
אומרת. אמא צוחקת (גם כועסת). היא מסבירה לי מה שראיתי זה סוג של ספורט. ככה זה. אגרוף. "האח שלך – בני – אוהב את זה. הוא מצטיין. אל תדאגי. יש כללים. יש שופט". – "איפה?" – אני שואלת. "זה האיש שעומד באמצע". "נו באמת אמא – זה שופט? הוא סתם מפריע". אמא מחייכת אומרת: "אני בעצמי לא מבינה בספורט זה. – אבל הוא אוהב. אז אני מרשה.
אני סומכת על המועדון".
אני לא אוהבת את בר כוכבא. מקום מכוער. עצוב. והאגרוף – גועלי. אני חושבת איך זה שאחי הטוב, העדין – אוהב ספורט של מכות. איך? אולי בפנים, בתוך כל אחד יש חלק טוב, אוהב, עדין ועוד חלק – לא טוב, כועס, עצבני, מכה. למשל אני אוהבת כמה ילדים של החצר שלנו. ואני גם שונאת כמה. הייתי מרביצה להם. אבל אני קטנה ולא יכולה. אז גם אני קצת טובה קצת רעה. אולי כולם ככה, אז מה?

חג

עוד מעט חג פסח. כבר הפכו את הבית. כולן עובדות, אמא, צלה ו"הבת" (זאת הבת של רוזה המבשלת. היא עוזרת לצלה כשצריך, כמו בחג).
הבית נוצץ. מסריח נורא. מרחו משהו גועלי. לא יודעת איפה. על הרהיטים, על הדלתות, אולי על הרצפה. איום.
השבוע באה רוזה – המטבח מלא: בכל מקום סירים, מחבתות, קערות, מגשים, קרשים של עץ, סכינים ועוד ועוד. על השולחן ומסביב הרים של אוכל: בשר, לשון כבושה, דגים, עופות, אווז, ירקות, ביצים, שמן בורשט בצנצנת וחבילות – שרק רוזה יודעת
מה יש שם. צלה יושבת בצד ומקלפת. אבל המטבח מלא במיוחד ברוזה. היא עגולה כולה. הראש, הבטן, הרגליים. עובדת
בשתי ידיים באותו הזמן. ביד אחת בוחשת בסיר, ביד שניה מטגנת (נדמה לי שמאל). והפה, הפה שלה לא סגור לרגע. היא מדברת עם צלה (פולנית שלה – לא משהו). או צוחקות או שרה לעצמה. איזו נחמדה.
לי לא נותנים להיכנס למטבח. אבל העיניים שלי, האף שלי, הפה שלי, האוזניים שלי – כולם שם (אני בפרוזדור – ליד הדלת).
רוזה מבשלת, אופה, מטגנת, עכשיו היא מכינה PULPETY שזה קניידלך. עגולים ורכים. כמוה. חגיגה בבית. ריח נהדר של
אוכל ואפיה. אני שואלת את אמא (שעוברת בפרוזדור) למה כל כך הרבה אוכל. כל זה לארוחה אחת? אמא ממהרת, עונה:
"יש 2 ערבים. יש אורחים. צריך תמיד להכין יותר.
הערב חג. יש עוד לסדר את השולחן. שיהיה יפה, שירשים."  (מה זה "ירשים"? אחותי מסבירה לי – זה שיגידו שאמא עושה חג הכי יפה – למשל. זה לא באמת להיות ככה אלא רק להתאמץ כאילו שאנשים יחשבו טוב עליך).
לחדר נכנסת אמא, צלה והבת. אני רואה ששולחן האוכל נהיה ארוך, ארוך כמו החדר. סביבו המון כסאות. אמא מביאה מפה לבנה. צלה אומרת: "דמסק" (מה זה?). הנה המפה על השולחן. אחותי הגדולה שמה עליו 2 פמוטים גבוהים מכסף. מבריקים.
באמצע שמה קערת קריסטל. לפרחים? אני לא יודעת. היא מבינה בדברים האלו. אחר כך בא סרביס צלחות – עליהם פס זהב בקצה וכוסות ליין. וצלוחיות. ומזלגות וסכינים. לי נותנים מפיות בד – לשים ליד כל צלחת. אני מאושרת. אבל אחותי כמובן מתקנת. אמא אומרת לצלה לתת לי משהו לאכול. לרחוץ ולמיטה. שיהיה לי כח בערב. דווקא מעניין מה שהולך בבית. אבל אמא אמרה.
אין ברירה. התעוררתי - ליד המטה שמלה ונעליים
של חג. צלה באה לעזור לי. אני רואה שכולם כבר לבושים חגיגית. אבא בדיוק נכנס עם כמה אנשים מבוגרים. אבא מתיישב
בראש השולחן.
לפניו מונחים כל מיני דברים. על השולחן בקבוקי יין. בחדר רעש. לאט משתתק. אבא אומר איזו ברכה. האורחים עונים. אני לא מבינה כלום. יש המון אור. מלמעלה וגם מנרות על השולחן. האור משתקף בכוסות. בפמוטים. במזלגות. לי זה ממש כואב
בעיניים. יותר... יותר מדי ברק. יותר מדי אור. יותר מדי דברים. יותר מדי קולות. יש לי בחילה. נלחץ לי בראש. אני אומרת בשקט לאחותי שאני רעבה (אנחנו יושבות בסוף השולחן). היא אומרת: אסור לדבר. אני שמה את הראש על השולחן. לא יכולה לראות כל כך הרבה. אחותי הולכת לאמא – חוזרת ולוקחת אותי למטבח. נהדר. אני מקבלת קערית עם מרק בצבע זהב וריח משהו-משהו. בתוכו – פולפט קניידלך – מחולק לחתיכות קטנות – מיד לאכול. אני ממש מאושרת. טוב לי. אני שומעת מהחדר קולות. קולות.
לא אכפת לי. אני רוצה רק למיטה. אולי לקרוא. צלה עוזרת לי להתפשט.
ואני חושבת – מה זה כל החג הזה?
לגדולים – עבודה בשביל לעשות רושם. זה הם אוהבים.
לקטנים – קניידלך ורוזה – זה חג אמיתי.

אחי החכם

היום תפסתי אותו. את האח שלי. זה שלומד בפנימייה. הוא בא לחג לחופש. הוא בבית כמה ימים. אבל כזה מרוחק. לבד. מעל.
לא בתוך. סגור. מה יש לו – לזה? אני רוצה לדבר איתו. "בוא לשחק לחצר" – אמרתי. הוא רק מחייך והולך. "אני אחות שלך". כלום. לוקח ספר – ואיננו.
אמא רואה הכל. ומבקשת "אל תציקי לו". היא יודעת שאני אוהבת לשאול. שאני סקרנית. שאני מפריעה.
עכשיו היא לא בבית. נכנסתי בשקט לחדר השני. הוא יושב ליד השולחן. קורא בקול. בעצם מזמזם מין מנגינה. הספר לא
בפולנית. אני נשענת על השולחן, ממש לידו. מסתכלת עליו מקרוב. הוא יפה כזה, נקי. יש לו פנים בהירות – כמעט לבן. עיניים חומות. איזשהו אור יוצא ממנו.
הוא ילד וגם גדול. רציני. לא דומה לילדים של החצר. יש בו משהו. משהו בפנים. לא יודעת איך להגיד מה שאני רואה בו. משהו עמוק.
אני מתחילה: "אני רוצה קצת לדבר אתך. אתה מכיר אותי"? מחייך ולוחש: "כן". אני: "תגיד, מה אתה עושה בפנימיה"? הוא ברצינות: "אני לומד דברים חשובים. על אלוהים." אני שואלת: "על איזה אלוהים"? הוא מרים אלי עיניים. אני רואה בהם כעס.
וגם מין שאלה. עונה לי: "יש רק אלוהים אחד. שלנו. היהודים." (אני יודעת שהוא טועה, אבל לא אומרת כלום. אני מתאפקת. דבר חדש אצלי. כי אני רוצה עוד לדבר איתו. שלא יכעס). אז אני ממשיכה: "מה עושה אלוהים?" אחי מסביר לי: "הוא יצר את העולם. את השמים ואת הארץ. את האנשים. הוא שולט בכל". אני מתפרצת:
"אז הוא יצר את היהודים. אז איך יש נוצרים?" עכשיו אחי כועס – כמעט צועק: "את לא מבינה. את קטנה. באלוהים צריך להאמין, לא לשאול, לשאול." אני נעלבתי ואמרתי: "אני לא מבינה – בגלל זה אני שואלת". אבל אחי כבר מרוגז: "את ילדה. תהיי אישה. אישה צריכה בית, בעל – ולא לדעת וללמוד". עכשיו אני צועקת: "אני דווקא רוצה ללמוד. אני אהיה רופאה. או סופרת. חוץ מזה – אתה אח שלי, אתה לומד. אז אני רוצה עוד
קצת לדבר, טוב?" אני מחייכת. נרגעתי. "תגיד, איך אלוהים שלנו מסתדר שם – בשמים? למשל – עם האלוהים של הנוצרים? נו, זה של הכנסיה, עם הצלב." אחי מאדים בפנים אבל אני בשלי: "הנוצרי הזה נורא חכם - אתה יודע. הוא עשה לו קדושים. לכל יום בשנה יש לו קדוש אחר. הם עושים לו את כל העבודה (צלה אומרת). אז אלוהים שלנו מסכן – עושה הכל לבד. איך האלוהימים אחד עם השני?" אחי כולו אדום בפנים. אש. צועק וכועס "אני לא יכול יותר לשמוע, די די. לכי מכאן." לא מביט יותר עלי. חוזר
לקרוא בספר שלו. כאילו אני אוויר. אני יוצאת מהחדר. יש לי דמעות בעיניים. נורא נורא נעלבתי.
עכשיו כבר ערב. אני במיטה. בבית יש עוד רעש של המשפחה. פתאום נפתחת הדלת. בחדר שלי כמעט חושך אבל קצת רואים.
אחי הלומד נכנס, מתקרב למטה שלי, מושיט יד, מלטף לי את הראש. אני מהר מתיישבת מחבקת אותו חזק, חזק. גם הוא
מחבק אותי.
נותן לי נשיקה בלחי. אני עוד מתרוממת. מנשקת אותו. אני לא יודעת איפה – אולי בפה? אולי בפנים? זו נשיקה מתוקה, רכה, חמה. הוא יוצא מהר מהחדר.
ואני חושבת: טוב שאפשר לאהוב גם כשכועסים. אפשר לריב. אפשר להתעצבן. אבל באותו הזמן גם מאד לאהוב.
אני ממש אבל ממש אוהבת אותו. הוא אח שלי, לא?
איזה כיף – גיליתי היום שאהבה הולכת ביחד עם "לא אהבה" כמו ברוגז, כעס, צעקות. העיקר שיש אהבה. על באמת.