לֵידָה מָוֶוֶת לֵידָה

 סיפור חייו של סבא שמעון פישוב, (כפי שסיפר לי).

הספר מוקדש לסבא הכי טוב שאפשר לבקש, שמעון פישוב, איש משפחה אוהב ואדם יקר.

1922-2012

Shemon Fishov
Hila Fishov
Brith, Dead, Birth
-------------------
הספר ראה אור לראשונה, 2012, על פי הקלטות משנים 2011-2012

הקלטה, כתיבה, ועיבוד:   הילה פישוב
עריכה: מתן פישוב

תוכן העניינים

פרק א':  לידה

פרק ב':  מוות

פרק ג':  לידה

פרק א'

לֵידָה

 

"נולדתי ב- 31 בינואר 1922בפולין בעיר לודג', העיר שניה בגודלה בפולין. בלודז' גרו 400 אלף יהודים, במרכז העיר וגם בשכונות עוני, בשכונות העוני חיו היהודים מהיד לפה. הלכתי לביה"ס כצנלסון עד גיל שמונה,  אחר כך עברתי לביה"ס עממי (גם ביה"ס של יהודים) למדתי שם עד שנת 1939, השנה שבה התחילה המלחמה. בשנת 1935 מלאו לי 13 שנים. בשבוע של בר המצווה נולדה לי אחות. בגלל הלידה לא הייתה חגיגת בר מצווה. הייתה לנו משפחה בטומשוב ,סבא וסבתא, משפחה דתית. אני עדין זוכר את חתונת הזהב שלהם בשנת 1932. נשארה תמונה מהאירוע הזה אשר הוחבאה בבונקר. הוצאתי אותה אחרי המלחמה.

כצנלסון היה  ביה"ס פרטי. לימדו בו שפות רבות, הבניין היה שייך לדוד שלי  ולכן הייתי פטור מלשלם שכר לימוד. כשדוד שלי וכצנלסון רבו אני הייתי באמצע. פעם אחת כצנלסון קרא לי בכוונה לקדמת הכיתה ודיבר בפולנית כדי שכולם יבינו ואמר לי להגיד לאבא שאם אני לא
אביא את הכסף מחר אין לי מה לבוא, החברים לכיתה שהיו עשירים צחקו, וזו הייתה בושה בשבילי, חזרתי הביתה בוכה ואמרתי לאבא שאני לא אלך יותר לביה"ס. כמובן שהכריחו אותי לסיים את השנה בביה"ס.  את השנה הבאה התחלתי בביה"ס עממי-ברחוב בולצ'ינסקה. רמת הלימודים בבית הספר הזה הייתה גבוהה יותר מבבית הספר כצנלסון, אבל השוני היחידי היה שהם לא למדו שפות, הם לא למדו גרמנית ולא צרפתית רק פולנית. סיימתי 7 כיתות עד שבשנת 1939 בחודש אוגוסט נכנסו הגרמנים ללודז'. כשהם נכנסו הייתי אצל דוד שלי (אח של אבא) שהיה לו עסק ברחוב ראשי בלודז', עמדתי בקומה הראשונה והסתכלתי על הצבא נכנס ללודז'. משני צידי הדרך עמדו הפולקסדוצ'ים (גרמנים שחיו  בפולין) וקיבלו אותם בפרחים. היום הראשון עבר בשקט יחסי.
ביום השני הגרמנים נכנסו לעסקים, תפסו יהודים עם זקן ופאות וחתכו אותם. הגרמנים נתנו ליהודים מברשות שינים לנקות את המדרכות (שנת 1939 הייתי בן 17 ) ועוד מגוון השפלות. הגרמנים החלו להטיל גזרות. תחילה אסרו על היהודים לגור ברחוב הראשי אדולף היטלר (לפני כן פיוטקובסקה), אני גרתי לא רחוק משם. אחר כך ליהודים היה אסור אפילו ללכת
שם, מי שהיה צריך לעבור לצד השני היה צריך ללכת קילומטרים על מנת לעבור את השטח.
בסוף 1939 הגרמנים סגרו שכונה מרכזית וירו בכל הגברים שנמצאו בה באותו הרגע, הם ירו גם במנהל שלי ממפעל הכובעים, מפעל בו עבדתי עד אותה תקופה (גם סבתא עבדה בו לפני המלחמה).
לאחר מכן הכניסו אותנו לגטו.
הגטו הוקם בשכונה הכי מוזנחת וישנה, אפילו שירותים ומים בברזים לא היו שם. ללא תנאים סניטריים כלל. כמו כל דבר, גם כשהגרמניים ציוו על היהודים לעבור זה היה בסדר מופתי. בלודג' חיו 400,000 יהודים אז אבא עשה חישוב, והגיע למסקנה שבגלל שהגרמנים מאוד מדויקים עד שהם יגיעו אלינו המלחמה תיגמר כבר, כמובן שלא כך היו הדברים.

בהתחלה הגטו היה פתוח, גויים נכנסו למכור אוכל בשביל פרטים יקרים, לאחר מכן סגרו את הגטו גדרות תיל ושומרים גרמנים עם רובה שלא נותנים לעבור.
למנהל הגטו הגרמני קראו ביבוף, שאחרי המלחמה נתלה. הפולנים תלו אותו בלודז', בכיכר העיר. בכדי שיראה את החורבן שעשה.
כשהגטו היה עדין פתוח לא הייתה פרנסה למשפחה, ואני הייתי ילד בלונדיני שנראה כמו גוי, אבא של חבר שלי היה כימאי שהכניס חומרים כימיים לגטו ועשה מהם סבונים, מה שנחשב כלוקסוס אפילו עבור הפולנים. הוא חתך חתיכות של קילו סבון. אני לקחתי את חתיכות הסבון האלו ויצאתי מהגטו. לא הייתה לי בעיה למכור את זה. וכך התפרנסה המשפחה (1940 הייתי בן 18).
פעם אחת כשהלכתי למכור את הסבונים קרא לי שוטר גרמני. חשבתי לעצמי שזהו זה עכשיו גמרתי, להרוג יהודי שם היה פחות מלהרוג זבוב. ניגשתי אליו והא הצביע על המעיל שלי, ואמר לי: "תגיד לאימא שלך שתתפור לך את הכפתור", אמרתי תודה רבה וברחתי. מכירת הסבונים הלכה ונעשתה יותר ויותר קשה ומסוכנת, אחרי התקרית עם השוטר הגרמני הלכתי עוד מספר פעמים ולאחר מכן הפסקתי כי זה נהיה מסוכן מידי.

הגרמנים לקחו גויים, פקידים פולנים, ונתנו להם חתיכת אדמה עם בתים פרטיים. פלשתי לשטח בו הייתה וילה עם חתיכת גינה והתיישבתי שם. אחרי זמן מה ראש היודנראט אומקובסקי עשה בשביל הילדים משהו. הוא חשב שיצליח לנצל אותם במרישיין (אזור מגורי הפולנים) ובנה שם מטבחים.

נכנסתי למטבח והתחלתי לעבוד שם. כשעבדתי שם יכולתי לקחת עוד כרטיס מזון ולתת אותו להורים שלי.

מנת מזון בגטו כללה: שתי קילו לחם לשמונה ימים, חצי כפית מלח וחצי תפוח אדמה. את הלחם חתכנו לשמונה חתיכות, ואם מישהו התפתה ואכל יותר מחתיכה אחת ליום, למחרת לא היה לו מה לאכול.
בגטו מתו מדי יום כ-100-200 אנשים מרעב.
השנה היא שנת 1941. אמא אבא ואחותי נשארו בבית ואני וכמה חברים גרנו במרישיין. בוילה בנינו שובך יונים, את היונים שתפסתי נתתי להורים. עבדתי שם זמן מה. אוכל לא חסר לי, ההורים התביישו לבוא ולקחת עוד אוכל, אבל בת דודה שלי לא. היא הייתה מגיעה ואני הייתי מגניב לה אוכל.

 

 

פרק ב'

"מָוֶוֶת"

יום אחד כעבור שנה בערך, באו ולקחו את כל הילדים לאושוויץ אני הייתי בוילה שאליה פלשתי וכך ניצלתי .לאחר מכן הסתובבתי קצת זמן, חיפשתי דברים שאפשר להרוויח מהם קצת אוכל, בתקופה זו חזרתי לגור עם ההורים ואחותי, ולא היה לי עוד כרטיסי אוכל לתת להם.

 לאחר כמה זמן שוב שלחו את כל אלה שלא עבדו לאושוויץ. למזלי אחד מהמורים מבית הספר כצנלסון היה בכיר ביודנראט, והיה יד ימינו של אומקובסקי. בימי בית הספר לא אהבתי אותו כלל, אבל בתקופת הגטו הוא סידר לי עבודה, וגם נתן לי קצת אוכל בכדי שיהיה לי כוח לעבוד .העבודה שקיבלתי הייתה העבודה הכי "דרעק" בגטו (העברת חבילות זבל),בכל מקרה, כך הם לא יכלו לגעת בי. עבדתי שם עשרה ימים ולא יכולתי יותר. אחרי העבודה הזו שלחו אותי למפעל לכובעים עבור גרמנים,  עבדתי במפעל זה וקיבלתי עוד 2 מנות אוכל
מכיוון שהייתי פועל טוב. שתי מנות שהן שום דבר ביחד.

אבא שלי נפטר בשנת 1942, מרעב. אחרי שנה נפטרה אימא שלי (שנת1943) ונשארתי עם אחותי חנה.
היה לי מזל שמנהל המטבח של המורים היה דוד שלי (אח של אימא). כל עוד לא נסגר המטבח הזה היה לי מספיק אוכל. אחר כך סגרו את המטבח ובשביל להשיג אוכל תפסתי יונים, ציפורים.
יום אחד הגרמנים רצו לקחת 50 אלף איש לאושוויץ. הגרמנים אמרו שנוסעים לעבודה שם יהיה אוכל והכול יהיה בסדר, אבל האנשים בגטו כבר ידעו שנוסעים לאושוויץ ולא התייצבו.  אחרי זה הם לא נתנו אפילו לחם לאכול.
למזלנו הרב, לפתע , ביום אחד, נכנסו לגטו אלפי שפנים, אף אחד לא ידע מאיפה הגיעו ולמה. הגטו התעורר לחיים, והתחיל ביזנס של שפנים: רגל שפן תמורת לחם,  כך היה שבועיים ואז השפנים נעלמו כמו שהגיעו.
גרנו בבית אני ואחותי. היו ימים בהם אכלנו עשב ורצנו עשר פעמים לשירותים.
לילה אחד התעוררתי וראיתי שכל השכונה שלנו מלאה בשוטרי אס אס,  והם מוציאים את כולם מהבתים. היה לי ארון מטבח , הוצאתי את הכלים והכנסתי את אחותי, שהייתה פקחית מאוד, אמרתי לה שאפילו אם יהיו צעקות ויריות היא לא פותחת את הפה,ולא משמיעה רעש. אני עליתי לגג דרך המעקה. היה שם קרש גדול, ארוך, שהחזיק את הגג ומולי היה חלון. היה חושך אך יכולתי לראות מה נעשה ברחוב. שמעתי קריאות מהבניין שלי: "כולם יורדים לעבודה". כמובן שהם הורידו בכוח את מי שתפסו.הם חיפשו אנשים עם פנסים. אחרי חצי שעה כלי הרכב נסעו, המשכתי לשכב שם ליתר ביטחון עוד זמן מה. בבניין היה קצב שכבר נשלח לאושוויץ, אך הכלים שלו נשארו, סכין ארוך, גרזן ולום. ואני הרי כבר ידעתי שחיי אדם שווים שם כלום. אם אתה חי או אתה מת זה לא חשוב. הגטו התרוקן. פתאום שמעתי את אחותי צועקת,
ירדתי וראיתי שוטר יהודי, שבא כנראה לחפש אוכל או משהו אחר שנישאר בארון, תופס את אחותי ומחזיק אותה. אם הוא היה מביא אותה לגרמנים הוא היה מקבל תמורתה חצי כיכר לחם. רציתי אליו עם גרזן ביד, בשנייה האחרונה הוא עזב אותה, אך אם לא היה עוזב הייתי הורג
אותו בלי רחמנות. השוטר ברח וצעק: "אני עוד אחזור", צעקתי אחריו: "אני עוד אחתוך אותך חתיכת נבלה". פחדתי.

השוטר עזב אבל אני כבר התכוננתי לעזיבה. הוצאתי את הרצפה ואת החול והחבאתי בגדים ותמונות אבל לא את הכול. עברתי לבית ממול, הבניין היחידי בן 4 קומות . עליתי לקומה הרביעית.
בהתחלה היו 3 דלתות ומאחורה עוד 2 דלתות, ככה הייתה בנויה הדירה שעברנו אליה. בזכות מבנה הדירה כשהגיעו גרמנים היה לנו מספיק זמן להתחבא. היה לי בן דוד בגטו, שמו היה שלמה, קומוניסט, לקחתי אותו איתי לדירה החדשה. שלמה היה מבוגר ממני בשלוש שנים, הוא כבר סיים את האוניברסיטה. דעתו הייתה חשובה לי, ושמעתי בקולו כי הוא היה גדול יותר, וחכם יותר. בשביל להשיג אוכל הלכתי כל יום בשעה 01:00 למחסנים בשוקבבוט לקחתי איתי גרזן, סכין, ושק. עם הלום שברתי את המנעול ובפנים ראיתי שפע של קופסאות בשר משומרות שלא ראיתי מעולם בגטו. סחבתי כמה שיכולתי, ולאט לאט בניתי מחסן אוכל עד שהיה לנו אוכל שהספיק לשבועיים, בתקופה הזו הגטו היה נטוש לגמרי, ורק הרוח הזיזה את החלונות והאבק ברחובות.

בתקופה זו היינו מצוידים בנשק שמצאנו אצל השכן מלמטה, שכבר נלקח לאושוויץ. יום אחד ישבו שלושתנו, אני, חנה ושלמה ואכלנו. פתאום שמענו קולות של חיילים גרמנים, שכנראה חיפשו דברים לבזוז בבניין, ידענו שאם יתפסו אותנו הסוף שלנו יהיה בעוד שניות. שלמה לקח את אחד הרובים שמצאנו אצל השכן, ואני לקחתי את השני. כשהראשון נכנס הוא אמר "תפסתי אותכם, זה הסוף שלכם" ואז בן דוד שלי ירה לו בראש. החייל השני שמע את קול הירי ורץ למעלה, הוא הכניס את הראש לדירה, ואני יריתי בו ישר בראש. הם שכבו שם כשעתיים. אחרי זה סחבתי אותם מהרגליים למטה, וזרקתי אותם בחצר שהיתה רחוקה מהבית שלנו. כשחזרתי ראיתי שדה עגבניות, ככל הנראה משפחה שחייתה שם שתלה את העגבניות, אך הם כבר נשלחו לאושוויץ, קטפתי המון עגבניות, כמה שיכולתי.
לאחר תקופה התחלנו לשמוע את ההפצצות. הארמיה הרוסית היתה בוורשה ונעצרה, אם היו ממשיכים היו משיגים אותנו תוך ימים בודדים. הגטו כבר היה 90 אחוז ריק, וברחוב נתלו מודעות גדולות בהם היה כתוב שמי שייתפס בגטו, דינו גזר דין מוות בו ברגע. שמענו פיצוצים
כל הלילה ממרחק של 100 ק"מ מאיתנו ושמענו את התותחים. בן דוד שלי פחד וחזר ואמר לי שוב ושוב שאין לנו שום סיכוי לשרוד בגטו, שיש עוד רכבת אחת לאושוויץ, ושעדיף לנסוע לאושוויץ, ובדרך כבר הרוסים ישיגו אותנו. אני לא חשבתי כמוהו, אך הוא התעקש  ובלבל לי את המוח, לצערי עשיתי את שגיאת חיי והקשבתי בקולו.      
אם הייתי נשאר בגטו עוד קצת הרוסים היו מגיעים. השנה הייתה 1943 ואני הייתי בן 21.

לקחתי שק מעור עם קצת תמונות, חולצות ובגדים.
הובילו אותנו לקרון האחרון, כשהגעתי לקרון הבנתי שאנחנו נוסעים למוות, בקרון שמיועד ל- 30 איש הכניסו 60. בדרך חשבתי מה לעשות עם אחותי הקטנה חנה, רציתי לשבור חתיכת עץ מהקרון ולזרוק אותה, מה שיהיה יהיה, ככה אולי יהיה לה סיכוי להינצל, היא הייתה בלונדינית, ויכלו בקלות לחשוב שהיא גוייה. ידעתי בוודאות מוחלטת ששם אין סיכוי לשרוד, אך לצערי לא עשיתי זאת, ולא זרקתי אותה החוצה (* הערה אישית: עד יומו האחרון סבא הצטער על כך שלא הצליח להציל את אחותו הקטנה, הוא מעולם לא הצליח להשתחרר מתחושת האשמה).
ככה נסענו עד שהגענו לשער "העבודה משחררת" נכנסתי וראיתי מכות ושמעתי צרחות. הייתי חכם ושמתי בגטו, בבונקר דברים טובים.

צעקו לנו לזרוק את הדברים שלנו. זרקתי את השק היפה שלי. הקאפו הרביצו לאנשים עד מוות.

גיהינום זה שום דבר לעומת מה שהיה שם. חילקו אותנו, נשים לחוד גברים לחוד, בתווך עמד מנגלה שעשה מיון, ימינה ושמאלה, מגברים שיכולים לעבוד לאלה שלא נראו לו מי יודע מה. בעצם מיון מי לחיים ומי למוות. עמדתי שם עם אחותי לא ידעתי מה לעשות. לפתע הגיע אמא של חבר שלי, מארק, ולקחה ממני את הילדה, עוד הספקתי לנופף לה לשלום, ידעתי שהיא הולכת למוות ועברתי ימינה.

כל שעה הגיעה רכבת, כך עשו לכל קרון שהגיע, בכל רכבת היו בערך 500 אנשים. הגרמנים הפרידו את הנשים והילדים, ולקחו אותם לחדר גדול בו אמרו להם להתפשט. הגרמנים אמרו להם להתפשט וסגרו את הדלת. באותו זמן על גג החדר עמד דמניוק עם חלון קטן והשליך לחדר גז ציקלון בי, אחרי 20 דקות הוציאו אותם, אני ראיתי במו עיני את הגופות מושלכות לבורות גדולים, ואת האש שאחזה בהם. גם חנה אחותי היתה שם ביניהם. כל יום הם הרגו 5000 אנשים בצורה הזאת.

בן דוד שלי עשה שגיאה נוספת. הגרמנים הציבו אולם אחד עם מיטות טובות, והוא לא הרגיש טוב (היתה לו בעיה בעינים) ורצה רק להיכנס למיטה. אמרתי לו: "שלמה פה זה גיהנום, וכאן יש מיטות, הם עשו את זה במיוחד, והם ייקחו אותכם" הוא לא הקשיב לי כשאמרתי לו לצאת משם. אחרי כל החיפושים הגופניים שעשו לי, נשארו לי זוג גרביים. אמרתי לו,  קח את הגרביים האלה אולי עוד תצטרך אותם. היו עוד כמהו, אנשים עייפים שרק רצו לנוח. אף אחד מהם לא נשאר בחיים.

הייתי באושוייץ 5-6 ימים , אם הייתי נשאר עוד יום הייתי מת. את האוכל הגרמנים שפכו על האדמה בכדי שנלקק אותו מהאדמה, בלילה קראו למים המלוכלכים שחילקו לנו תה. באושוויץ היה המוות מול העיניים כל הזמן.
לנו היו רק פיג'מות, והיה כבר קר, חודש דצמבר.
ההצלה הגיעה מהאודי .
היה לנו מזל, והם קיבלו מכה בסטלינגרד. הם היו צריכים לגייס מהר עוד חיילים, החיילים האלה נלקחו מבתי החרושת. במקומם הביאו עובדים יהודים מאושוויץ.

כשהגיעו הנציגים של האודי לבחור את העובדים הייתה לי הרגשה פנימית חזקה ללכת לסוף התור. במחשבה ראשונה אפשר לחשוב שבן אדם צריך להיות מהראשונים בתור, על מנת לצאת כמה שיותר מהר מהמוות הזה .אך אותי משהו סחב  אחורה, כמו יד דמיונית. לבן אדם יש אינסטינקט שהוא מפתח רק בצרות, בזמנים רגילים הוא לא יודע שזה קיים לו בכלל.
הם הציבו שולחן שבו ישבו הקאפו ומהנדס המפעל. המהנדס שאל שאלות מקצועיות. אבל אף אחד לא היה מהנדס ,אפילו לא טכנאי. אז מי שלא ענה, או ענה לא נכון הרגו אותו . הרגו שם מאות.
אבל גרמני כשמגיעה השעה 12 והוא עדיין לא אכל צהריים, הוא חושב שהוא ימות. לכן שכשהתקרבה שעת הצהריים ועדיין לא נבחרו עובדים למפעל, אותה יד דמיונית שמשכה אותי אחורה, דחפה אותי עכשיו קדימה. מהנדס שאל אותי שאלה, אני עניתי, והתקבלתי. בחרו 400 יהודים.
לקחו אותנו למקלחת. חשבתי שזהו זה, זו מקלחת של גז. ידענו אז כבר על מקלחות הגז, הקאפו סיפרו לנו. בגטו ידענו בערך, ידענו שאף אחד לא חוזר מאושוויץ.

לשמחתי יצאו מים. התרחצנו, נתנו לנו פיג'מות חדשות והביאו אותנו לתחנת רכבת, שם אמרו לנו לא להגיד שאנחנו יהודים. נתנו לנו סיר אוכל וסגרו את דלת הקרון. בכל קרון עמד חייל אס אס וקפטן ששמרו עלינו כעל אחרון הפושעים. נסענו יום וחצי ברכבת, נסענו לגרמניה,המפעל היה אחרי זיגמאשינאו, מפעל גדול. כשהגענו למפעל לקחו אותנו לחדר אוכל אמיתי, עם מלצריות, ונתנו לנו הרבה אוכל. הלכנו לישון בצריפים עם ממיטות. חשבנו שקרה לנו נס, הם עשו את זה כדי שנקבל צורת בן אדם. ככה היה במשך שבוע, אכלנו וישנו, אחרי שבוע חילקו אותנו לשתי משמרות, 200 עובדים ביום ו- 200 עובדים בלילה. היה אחראי עלינו קצין אס אס. גם עובדי האודי לא היו נחמדים ביותר אלינו. כשרצו לשבץ אותנו לעבודה, נציג החברה קרא: "מסגרים לצאת, טכנאים לצאת" ככה לכל מקצוע. אבל אף אחד לא יצא. נציג החברה הסתכל על הבחור שקנה אותנו ואמר לו: "מה הבאת לי תיקח אותם חזרה לאושוייץ". הקונה שבחר אותנו  שילם עבורנו גרושים, ולא רצה להסתבך, הוא אמר:"תראה אלה יהודים הם מפחדים נעשה ניסיון אם הם יעבדו כמו שצריך יהיה בסדר, ואם לא ניקח אותם חזרה לאושוייץ".

אחרי שראה שכולם עובדים בצורה טובה הוא היה מופתע ואמר, היו כאן גרמנים ואחרי זה פולנים ואף אחד לא עבד טוב כמו היהודים.

 אותי הציבו במקדחות שקודחות מחצי מילמטר עד 35 מילימטר. קדחתי חורים בקופסאות שמעבירות גז למנועים במכוניות. היו כל מיני עבודות.
יום אחד הביאו מכונה חדשה לגמרי, והמהנדס של המפעל הגיע לכוון את המכונה. אני עבדתי כרגיל, כמו בכל יום, ולפתע ראיתי שלא סגרו את המכונה טוב ואחד החלקים מתחיל לזוז בצורה מסוכנת, נתתי קפיצה וסגרתי אתה מכונה. המהנדס נשכב חיוור, כאשר הוא קם הוא לא אמר לי מילה ונכנס למשרד. חשבתי שעכשיו הם יהרגו אותי. חיכיתי 10 דקות. לבסוף המשרד נפתח ויצאו אלי 4 אנשים, ואמרו לי כך: "אתה מבין במכונות,מהיום אתה תהיה מכוון מכונות". העבודה שלי הסתכמה בלשבת ולהסתכל על המידות. כל המכונות היו אוטומטיות ואני ישבתי והסתכלתי שהכול כשורה.
מבחינתי זה היה כמו זכייה במפעל הפיס.

מכיוון שכעת נחשבתי כבר עובד בכיר,הנדסאי (אינשטילה) ולא עובד פשוט, הם נתנו לי גם עוד
אוכל לצהריים, הגעתי למצב שאני לא יכול לסיים וחילקתי לחבר'ה. ביום שישי קיבלתי עוד לחם וחבילה עם סיגריות, דבש ונקניק. כאשר עבדתי באותה המשמרת עם המהנדס שהצלתי הוא היה אומר לי ללכת לארון הכלים ושם היה משאיר בשבילי סנדוויץ'.  הוא היה מביא לי סנדוויץ' עם שומן חזיר, והיה שואל אותי אם אכלתי פעם דבר כזה.... בשבילי זה היה סוף לרעב.
במיטה לידי שכב אדם מבוגר מאוסטריה. היה לנו הסכם, הוא ישמור לי על החבילה כשאני בעבודה, ובתמורה אני אתן לו לחם ונקניק, מה שיש לי. את הסיגריות החלפתי בתמורה ללחם. היה לי טוב עם החבילה הזו. במפעל אף אחד לא נגע בי וקיוויתי שאחרי המלחמה אני גם אמצא עבודה כזאת.
בלילות הינו שומעים בדרזדן את פיצוצים של האמריקאים.
האוברפירר (מנהל אס אס) של המפעל היה נבלה. אם אמרת לו בוקר טוב –אתה לא חבר שלו, קיבלת 20 הצלפות על התחת. אם לא אמרת לו בוקר טוב אז גם 20 על התחת. הוא היה סדיסט שהתגאה בזה שהוא הרג את כל היהודים מעיירה כלשהי בפולין ואיים שהוא גם יהרוג אותנו.
במפעל היה מקלט לוקסוס עם קולנוע, אבל ליהודים לא נתנו להיכנס.  אנחנו רצנו בזמן
הפגזה קילומטר למחנה שלנו שם היו תעלות זיגזג באדמה. והאוברפירר עמד גיבור בחוץ.
באחת ההפגזות פצצה הורידה לו רגל. זה הציל אותנו. אחריו הגיע אחר שידע כבר שהם הפסידו. איתו היינו כמעט תשעה חודשים.

בהפגזה אחרת נפלו על המפעל פצצות של טון, אם היינו נכנסים לבונקר של המפעל, היינו נשארים שם חמש שנים. המפעל התמוטט על הבונקר. אחר כך העבירו אותנו למפעל אחר 60 ק"מ משם. הצריפים של המפעל נשרפו אז ישנו בקרונות רכבת שלא פעלה בלילה, המפעל הזה היה זהה למפעל הקודם מבחינת תצוגת הכלים,והיה לנו קל להתמצא בו.

יום אחד באמצע עבודה קראו לנו לצאת החוצה. מהר.
האמריקאים התקרבו.
לקחו אותנו ברגל לכיוון חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. יערות עד. הפיג'מות הצילו אותנו,  ככה האמריקאים שטסו מעלינו ראו שאנחנו פליטים. הלכנו הלאה.בלי אוכל. כל הדרך אכלנו עשבים וקליפות של עצים.
הם לקחו אותנו כאילו אנחנו הולכים למחנה. שייכים להיטלר. בדרך רצו להרוג אותנו כמה
פעמים, אך האס אס שלנו אמר להם שאנחנו הולכים למחנה אחר של היטלר,וכך הציל אותנו.
הרעים ברחו ונשארו הטובים.

הלכנו איזה 10,000 קילומטרים ברגל בלי אוכל. זה היה כבר בסוף 1944.
המסע הזה לקח שבועיים ביערות ובהרים בלי אוכל.
יום אחד עברנו בשדה שהיה בין ההרים ואני ראיתי בית של איכר, אמרתי לעצמי שאני מוכרח לרוץ ולתפוס שם משהו לאכול . המטוסים האמריקאים כל הזמן הסתובבו סביבנו אבל הם ראו שאנחנו במדים של אסירים ולכן לא הפציצו אותנו. רצנו לבית האיכר ותפסנו תרנגולת יושבת על ביצה, אני לקחתי את הביצה ושני בחורים אחרים לקחו את התרנגולת ואכלו אותה חייה. הרעב היה עצום, אחרי המחטף שעשינו נהיו לי שונאים, שכעסו שלא חילקתי את הביצה.
בדרך מתו 4-5 אנשים מרעב . מי שלא הצליח ללכת ירו בו.
הלכנו כמעט שבועיים ופעם אחת בדרך נזרקו לעברנו תפוחי אדמה מבושלים שכנראה היו מיועדים לחזירים. מי שתפס תפס. אני לא תפסתי.

כעבר שבועיים של הליכה עברנו דרך כיכר עירונית, ובה ראינו בכל מקום דגלים לבנים. אמרנו לאוברפירר שאנחנו לא ממשיכים הלאה, הוא רצה שנעשה לנו טובה ושנספר אחרי המלחמה שהוא היה טוב איתנו. ואנשים באמת אמרו כך. הוא אמר לנו להישאר שם ושבעוד שעה יגיעו האמריקאים, ושנחכה שם בלי לזוז ובלי ללכת לגנוב, ושלא נדאג כשהאמריקאים יגיעו הם יסדרו הכול. וככה היה.
כעבור כמה זמן הגיע ג'יפ, טנק וקצין אמריקאי בכיר, לדעתי הוא היה יהודי כי שהוא הסתכל עלינו היו לו דמעות בעיניים. הקצין הבכיר לקח את הקצינים שלו ואמר להם להביא את כל האיכרים, והוסיף ואמר שמי שלא מגיע הוא מאשר לירות בו. זה לקח 20 דקות וכל האיכרים הגיעו לכיכר.
הקצין דיבר באנגלית וחייל אחר תרגם לגרמנית. הוא אמר להם כך, כל אחד לוקח עכשיו שני אנשים לבית שלו, ודואג שלא יחסר להם כלום. עוד הוא אמר "אני נשאר בסביבה, ואם אני אשמע שחסר להם משהו אני אשרוף לכם את הכפר. "
אני ועוד בחור התיישבנו אצל איכר בכיסא נוח שבגינה. והוא נתן לנו לאכול את כל מה שהוא מכין (שמנת, ביצים, בשר) במשק,  אבל אחרי
שלא אכלנו כמה חודשים, אסור היה לנו לאכול את מה שהוא ייצר. אחרי כל כך הרבה זמן שלא אכלנו,  היינו צריכים לאכול דייסה ומים אפילו לא חלב. והאיכר כל רגע נתן לנו משהו לאכול, שמר טוב שלא נהיה רעבים.
אני קיבלתי שלשול במשך כמה חודשים. אפילו שנים אחרי המלחמה עדין סבלתי מהמחלה הזאת.
הייתי אצל הגרמני חודש, אולי יותר. לא טיפלתי בשלשולים, זה עבר לבד אחרי כמה שנים.
לאחר מכן, נסעתי לפראג ברכבת,בפראג היו סניפים של ארגוני זכויות אדם (אונר"א, אונסק"ו) הם נתנו לנו בגדים, כסף ושאלו לאן אנו רוצים לנסוע, אמרתי להם שלפולין. הם נתנו לי כרטיס שבו היה כתוב לכל מי שאפגוש בדרך, שייתן לי עזרה עד שאגיע למקום שאני צריך. בדרך לפולין היו גם חיילים רוסים שכנראה ערקו מהיחידות שלהם, הם תפסו את החבילות של האנשים שעלו לקרון וזרקו אותם לקרון שהם נמצאו בו, ואז התחילו לברור את הסחורה. אם מצאו בתיק של מישהו משהו טוב הם שמו אותו בכיס, ואם היתה חבילה בלי שום דבר שנראה להם שווה כסף , החבילה מצאה את עצמה
זרוקה בחוץ. באחת החבילות הם מצאו כד דבש, אני זכיתי לקבל אותו מהם.
הגעתי לגבול פולין ,ועברתי שוב ביקורת. עברנו את הגבול, נתנו לנו מסמכים פולנים , 100 זלוטי לכל אחד וכרטיס נסיעה. אני נסעתי ללודג'. כשהגעתי ללודג' התברר לי שאין לי לאיפה ללכת.
הגעתי בשעות הצהריים, ורציתי לראות אם הבונקר שלי עדין קיים. נכנסתי לבית שבו החבאתי את הדברים (הבית בגטו) והיה תלוי עליו שלט: "הבית שייך לפולני, מבקש לא לגנוב". עברתי דרך הגדר, הגעתי לקומת קרקע וראיתי שאין מרצפות ואין דלתות, הדירה שלי היתה בפרוזדור נכנסתי אליה וראיתי שהרצפה ישנה והדלתות ישנם. הלכתי חזרה למקום שבו התקבצו כל היהודים וישנתי על המדרגות. בבוקר ראיתי את חבר שלי שלמד היתי בביה"ס,זילברבג הניק, וסיפרתי לו על הבונקר. העבודה שלו היתה למצוא את הדירות של היהודים. הוא אמר לי: "נפלת טוב אני גר עם חבר שלי ואתה תהיה שותף שלישי, אתה תיקח את חבר שלי ותיסעו לדירה". לקחתי לום, פתחתי את המרצפות וארזתי חמש חבילות, החבר רץ להביא עגלה ואני שמתי את הכל על העגלה.

במהלך השהות שלי אצל החברים הייתי חולה מאוד ועשיתי להם הרבה צרות. לכל אחד מהם היתה חברה. אני הייתי בן 23 והם טפלו בי.
בחבילות שלי היו בדים והחברה של החבר שלי היתה לוקחת (אפשר לומר גונבת) כל פעם חתיכת בד, מוכרת בשוק, וכך היינו חיים. בסוף כמעט ונגמרו הבדים. את חתיכת הבד האחרונה לא נתתי לה לקחת, אלא עשיתי ממנה חצאית בשביל סבתא.
חייתי שם שנה אולי יותר. לא היו לי טענות אליהם שלקחו ממני את הבדים.
חבר שלי יום אחד אמר  לי שיש לו מכרה, ושכדאי לי להכיר אותה, וזו היתה סבתא.
כל ערב הגעתי לעבודה שלה, לקחת אותה, היא היתה גרה עם אחותה סלה.
כשבאתי לקחת אותה הסתכלתי על העבודה שלה, וקלטתי מה הם עושים, שאלתי אותה אם יש ביקוש  למוצרים האלו, והיא אמרה שיש המון דרישה, לא הייתי צריך לשמוע יותר מזה.
הלכתי לשוק וקניתי גומי וחתיכות עור, עשיתי 12 מחזיקי גרביים והלכתי לחנות. שאלתי את המוכרת אם היא זקוקה למוצרים כאלו והיא אמרה בטח, והוסיפה: "מה הבאת 12 חתיכות? זה הכל?"

אמרתי לה שאלה רק דוגמאות ואני אביא לה עוד הרבה, היא הסכימה ושילמה לי.
אחר כך השכרתי מכונת תפירה והתחלתי לתפור במרץ. יום אחד, כשגרתי כבר אצל סבתא, אמרתי לה: "את יודעת מה את כבר לא הולכת לעבודה. אני מייצר כבר יותר מאשר הבוס שלך".
העסק שלי גדל מיום ליום. עשיתי מחזיקי גרביים, חגורות והרווחתי הרבה כסף., עם הזמן העסק גדל ועבדו אצלי הרבה אנשים, שכונה שלמה עשתה עבורי  חגורת משי.
ממול לבית שלנו היה קיבוץ (אנשים שחזרו מרוסיה וחיכו עד הנסיעה לישראל) שכל תושביו עבדו אצלי. סבתא כבר ילדה אז את עליזה (1949) והן ישבו בכפר נופש עם נהר (קולומנה) ליד לודג'. חיינו חיים טובים מאוד.
90% מהעבודה היתה מחוץ לבית. בתוך הבית ישבה פועלת אחת מקסימום שתיים.
יום אחד נודע לנו שהיה פוגרום בקלצה והרגו 42 יהודים, הדבר גרם לפאניקה, סלה אז כבר היתה בישראל, והחלטנו לסגור את המפעל ולעלות גם.
בשביל לסגור את העסק הייתי צריך להביא פתק שאני לא חייב למס הכנסה כסף.
הלכתי למס הכנסה והפקידה שאלה אותי שאלות כמו: איפה אשתך עובדת? כמה היא מרוויחה? הבנתי שאני בצרה.

הלכתי על ראש מס ההכנסה, הוא הכיר אותי וקיבל ממני כסף כל שבוע. בתגובה לדברי על העזיבה הוא טען שאני משוגע, אמרתי לו שאין לנו יותר משפחה בפולין, אבל בארץ ישראל יש.
הוא ניסע לשכנע אותי להישאר. הוא אמר לי: "תשמע אתה לא חייב לי שום דבר אבל אם אתה רוצה ליסוע אני אתן לך כזה קנס שלא תיסע".
חזרתי הביתה וסיפרתי לסבתא שהוא רוצה את כל הכסף שלי.
בימים אלו סלה היתה גרה ביפו, ושמעה שיש פוגרומים. סלה דאגה נורא ואמרה לסבתא: "תעזבי הכל ותבואי", כמובן שאחרי זה לסבתא גם כבר לא היה אכפת כמה כסף זה יעלה.
חזרתי לראש מס הכנסה ואמרתי לו שאני  מוכן לשלם, הוא אסף את כל מי שהיה לידו ואמר: "הבן אדם הזה משתגע, הוא מוכן לשלם לי המון כסף שהוא לא חייב".
הוא לקח בסוף את הכסף, ונתן לי את האישור.

קניתי כרטיסים לאונייה ולקחנו 20 קילו חבילות. כרית, שמיכה ואת העגלה של עליזה שהיתה מאוד מיוחדת והובאה לפולין מחוץ לארץ.

 

פרק ג'

 

לֵידָה

הגעתי לנמל ונשאר לי עוד כסף ,היו שם אנשים שקיבצו נדבות, לא היה להם כסף, והיה אחראי לקיבוץ, יהודי שהגיע מישראל.
אמרתי לו אתה יודע מה אני כבר שילמתי הכל אני לא צריך את הכסף, קח אותו, ותחלק לאנשים.
עליתי לאונייה, ואז לפתע הפקיד פונה אלי  ואומר: "אדוני העגלה הזאת היא לא תוצרת פולין, אתה צריך לשלם מכס . אבל לא היה לי גרוש בכיס. חזרתי לאחראי של הקיבוץ וביקשתי ממנו כמה לירות עבור המכס, האחראי אמר לי: "מה פתאום אתה לוקח עגלה לישראל, זה עומד שם ברחובות בשפע".
פקיד פולני שעמד בצד אמר לי : "אתה נתת לגנב הזה כסף? הוא גנב".
האחראי של הקיבוץ ראה שהולכת לפרוץ מהומה והסכים להביא לי כמה גרושים, משהו כמו 15 שקל, עבור המכס. הפלגנו לישראל, הגענו ביום שישי.

שישי שבת , ואי אפשר לרדת מהספינה. אחרי הפלגה של 15 יום אמרו לנו שנוכל לרדת מהסיפון רק ביום ראשון.
מהנמל לקחו אותנו לשער עליה. מחנה עולים שנמצא אחרי חיפה (בעתלית). הסתכלתי על המחנה וראיתי את אושוויץ. חוט תיל מסביב , אוכל בתור, ילדים בוכים, כמה משפחות בצריף ולצאת היה אסור.
התחלתי לריב עם סבתא, כעסתי שהשתכנעתי למסע הזה, אמרתי לה: האוניה עוד עומדת בחיפה אנחנו חוזרים חזרה.  פתאום תוך כדי הריב שוטר טפח לי על הכתף ואמר לי: "אתה לא מזהה אותי?" אמרתי לו שלא, הוא הוריד את הכובע והתחיל לנשק ואתי.
השוטר הזה היה גר בקיבוץ, והיה אחד העובדים שלי במפעל, הוא ואשתו רצו להתחתן אבל לא היה להם כסף, אמרתי להם שאני אעשה להם חתונה על חשבוני עם תזמורת ואוכל. וכך היה.
השוטר לא שכח את זה, אני שכחתי. אמרתי לו: "תראה מה קורה פה. איפה אני".
הוא אמר לי:"אני אקח את אשתך והילדה אלי הביתה, עד שתסתדרו. ואתה תגיד לי  לאן אתה רוצה ליסוע, בטנספורט הראשון שיצא מפה אתה תיהיה בפנים."

לקח שבועיים עד שיצא הטרנספורט הראשון,  רציתי ליסוע לכיוון תל אביב. אבל, במקום לתל אביב הגענו לפרדס חנה, לתוך הפרדס. היו שם כמה אוהלים ובלילה התנים מגיעים ממש עד הרגלים.
לא הבנתי מה קורה פה... למחרת לקחנו מונית. לקחנו את מה שהיה לנו ונסענו ליפו, לסלה.
לסלה היתה דירה ערבית גדולה, חדר עם מרפסת גדולה, ועוד חדר גדול, וגם מטבח גדול. אנחנו ישנו במטבח.
קיבלנו כרטיסים לאוכל, ואני הגשתי בקשה לממשלה לעסוק במסחר.כתבתי שהיה לי מפעל גדול לגלנטריה ושאני רוצה רישיון  לפתוח מפעל בארץ.
אחרי שבועיים הגיע תשובה חיובית, ונתנו לי רישיון ליצור, וקיבלתי גם חומר גלם.
ייצרתי ארנקים לילדים לגן, חגורות ועוד כמה דברים. לקחתי את הסחורה לסוכן והוא מכר לי אותה. התחלתי להרוויח כסף שוב. יום אחד הגיע אחד הדירים שראה שאני מסתובב, ומוכר דברים, ושאל אותי אם אני רוצה לעבוד אצלו, הוא רצה לבנות מפעל. היה לו מחסן עצים והוא אמר לי להתחיל לעבוד במחסן ואחרי זה אני אעזור להם לבנות את המפעל.

דירות לקנות אז זו היתה משימה קשה מאוד, ואני חסכתי קצת כסף לשם כך.
יום אחד יצא מישהו מהדירה הערבית ממול הבית של סלה, באותה החצר, והציע לי לקנות את הדירה. ברור שהסכמתי, זה היה דבר גדול מאוד בשבילי, מזל גדול.
בדירה הזו הייתי צריך להתחיל מהתחלה, היא נדרשה שיפוץ רציני מאוד.
בחדר אחד עשיתי חלון כי לא היה,
עשיתי שירותים נורמליים עם סיר וכף מים במקום החור ברצפה שהיה, החצר היתה גדולה מאוד אבל מכוסה בזפת,  רציתי לנצל את השטח, כיסיתי אותה במלט, באותה תקופה התחלתי לעבוד במפעל ברמלה,שם עבדתי עד הפנסיה.

ב- 1957נולד חיים.

ב- 1955 עברנו דירה לחולון. בשנה הזאת הגיע דוד קרישבוים, דוד של סבתא מאמריקה, והביא לנו כסף לפתוח מכבסה,אותה פתחנו ברחוב דיזנגוף 64 בת"א".