דוד ברין

ב-1 בספטמבר 1939, כשהיה ברין בן תשע, פרצה מלחמת העולם השנייה, לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, עם התקרבות הגרמנים ללודז'
ברח ברין יחד עם בני משפחתו מזרחה. בדרך, נלכדה המשפחה באש מטוסים גרמניים, אך בני המשפחה לא נפגעו. בהתקדמותו המהירה
של הצבא הגרמני, הושגו הבורחים בעיר לובלין ולאחר מספר ימים סבו על פניהם וחזרו לביתם שבלודז'.

עד שנת 1940 גרה משפחת ברין בעיר לודז', וכמו שאר חברי הקהילה היהודית שנשארו בעיר, סבלה מרדיפות ומהתעללויות של חיילים גרמנים
ופולנים אנטישמיים. בין השאר נדרשו היהודים בעיר לשאת את הטלאי הצהוב, סבלו מהצרת צעדיהם, מהקפאת נכסים ומהחרמת רכוש,
ממשטר עוצר בלילות, וממגבלות חמורות על החינוך ועל התעסוקה, ממעשי אלימות והרג ועוד. באותה תקופה ברחו יהודים רבים מהעיר
למזרח פולין ולברית המועצות, ובהם הנייק, אחיו של דוד, שברח עם אשתו ומשפחתה לוורשה.

תקופת גטו לודז'

בפברואר 1940 הוקם בלודז' הגטו היהודי הראשון . כ-164 אלף יהודי העיר נדרשו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזור ישן ומוזנח של העיר –
התחום שהוגדר על ידי הגרמנים כגטו היהודי. המעבר לוּוה באלימות קשה כלפי היהודים, בבזיזת רכושם ובהרג. משפחת ברין – האם רוזה,
האח סלק ודוד – עזבה את משכנה המרווח בעיר, ועברה לדירת חדר קטנה וישנה בגטו, שלא הייתה מצוידת אפילו במערכת של מים זורמים,
ביוב ואמצעי חימום. החיים בגטו לוּו בחרדה קיומית, ברעב כבד, במחלות ובמגפות.

	תקופת מה, אחרי בואנו לגטו, הגטו בלודז' נסגר, זה היה בסוף אפריל או תחילת מאי 1940 הגטו הראשון באירופה שנוסד ונסגר, ובתוכו כ-160 אלף יהודים דחוסים מאוד ומנותקים מהעולם. וכאן מתחילה תקופת הגטו הראשונה. גטו לודז' נסגר, ואנחנו יכולנו להרגיש את זה כמעט בכל דבר, היה גטו מאוד מאוד מאורגן, האדמיניסטרציה, יחסית, הייתה יעילה מאוד, האיש שעמד בראשה, כידוע, הוא חיים רומקובסקי, אשר היה פעלתן ואדמיניסטרטור יעיל בצורה לא רגילה, הדבר הזה הורגש מהרגע הראשון. ובכן, גטו לודז', כמעט מהרגע הראשון היה גטו מאוד מאוד מבודד, ועד כמה שהדבר הזה ישמע אבסורד, בתקופה הראשונה הייתה בזה משום הקלה רבה מאוד על המצב, הגרמנים פשוט לא נכנסו לגטו, וכל ההצקות והחטיפות לעבודה ואי הביטחון הזה - הכל נפסק עם סגירת הגטו. לעומת זאת, קמו מוסדות, שבנסיבות ההן הייתי מגדיר אותם כמוסדות יעילים, שכולם פרי יצירתו של היודנראט, ומי שעמד בראשו, חיים רומקובסקי. מכל המוסדות האלה, ראוי לציין, את שירותי הבריאות, הוקמו בתי-חולים, מרפאות שפעלו בנסיבות קשות ביותר, הוקמו בתי-יתומים, הוקמו בתי-זקנים, הוקמו בתי-ספר פעילים, וכל הילדים בגיל בית-ספר, חזרו לבית-הספר. זה התחיל, אם אני זוכר נכון, באביב 1940, עם סגירת הגטו. ...הייתה חלוקת מזון, שבהתחלה היא הייתה כמעט נסבלת והייתה חלוקה לכולם, כלומר לא היו איזה תופעות של רעב נוראי, כשלאחרים היה שובע... ...היו גם פעילות של תנועות-נוער, אני לא הייתי פעיל באחת מהן, אבל ידעתי על פעילותן. אני הייתי ילד קטן מדי, למדתי אז בכיתה ד' של בית-הספר העממי, בבית-הספר למדתי עברית עוד לפני המלחמה, פתאום התחלנו ללמוד יידיש, בשבילי השפה היידית הייתה זרה לגמרי, אמנם בביתי ידעו לדבר יידיש, אבל שפת הדיבור הייתה פולנית, ויידיש דיברו ביניהם כשרצו שאני לא אבין, ופה התחלנו ללמוד יידיש בבית-הספר...

כפי שהעיד ברין, לאחר מספר חודשים החל בגטו רעב כבד שהפיל חללים רבים, בינהם סבו של דוד. יחד עם מחלות מדבקות שפשטו הפכו
החיים בגטו לקשים ביותר, קשה היה להתקיים, ללכת, לעבוד ולקיים שגרת חיים נסבלת. בגיל 12 מתחילים ברין ואימו לעבוד במספר בתי
חרושת שהוקמו בגטו עלי ידי היודנראט בשיתוף עם ההנהלה הגרמנית של הגטו.

ב-20 בינואר 1942 נערכה בברלין ועידת ואנזה, שבמהלכה הוחלט על צורת היישום של "הפתרון הסופי" ובעקבותיה החלו השילוחים
מהגטו למחנות השמדה.

להלן קטעים מעדויות של דוד ברין על תקופת השילוחים מן הגטו כפי שנמסרו לבני משפחתו וכן לכתבת "במחנה":‏

... באביב 1942 החלו לשלח אנשים לפי רשימות שהוכנו על ידי ההנהלה היהודית של הגטו, לפי דרישת הגרמנים, כ-700 איש ביום. אף אחד לא ידע לאן הם נשלחים. החלוקה הייתה לפי קבוצות, אנשים קיבלו את הזימון להתייצב, ואני זוכר איך ראיתי אותם הולכים ברחוב עם החבילות, מבלי שידעו לאן מועדות פניהם. בהמשך התחילה להתפרסם שמועות על גורל המגורשים, אולם המידע היה נחלת מעטים בלבד.

בפרק זמן של חמישה חודשים - מינואר ועד מאי - שולחו 55 אלף איש מיושבי הגטו ברכבות למחנה ההשמדה "חלמנו", מרחק 70 קילומטר מלודז'. במשך לילה אחד הוחזקו בכנסייה, ולמחרת נדחפו למשאיות גז ונקברו ביער. לא ידענו דבר על המתרחש, אנשים מהעיירות הקטנות, שהתחילו להגיע, היו תמיד נורא עצובים. בדיעבד, התברר לי שפשוט היה להם יותר ממושג מה קורה.

בראשון בספטמבר 1942, יצאתי לרחוב ומסביבי - מהומת אלוהים: הגרמנים באו להוציא אנשים מבתי-החולים ואחי הגדול, סלק (26), שהה בבית-החולים חולה בדיזנטריה. רצתי לבית- החולים, והמשטרה מנעה ממני ל התקרב. אבל אני עוד הספקתי לראות איך שזורקים את החולים למשאיות - שנסעו לחלמנו. מנגנון ההדחקה היה כל כך חזק, שחודשים אחרי זה, אמי עוד הייתה אומרת 'מי יודע איפה סלק עכשיו'.

ארבעה ימים לאחר מכן, רומקובסקי עמד באמצע מגרש מכבי האש ונאם נאום מזעזע, שתמציתו היא: 'גזרה נוראית - צריך למסור את הילדים עד גיל עשר, את החולים ואת הזקנים'. הגעתי למגרש הזה, וראיתי את הבכי ואת האסון. שאלתי מה מתרחש, ואמרו לי לוקחים את כל הילדים עד גיל 10. מה שהעסיק אותי באותו רגע היה שאני בן 12, אבל גם אז הצלחתי להבין שזה לא דומה בכלל לשילוחים הקודמים. זו הייתה טרגדיה נוראית. המשטרה היהודית התחילה לאסוף את הילדים, ולמחרת כבר באו הגרמנים, הם נכנסו לגטו והכריזו על עוצר שנמשך חמישה ימים, בצורה אכזרית מאוד, הם עברו עם המשטרה היהודית בית-בית, וכולם נאלצו לרדת לחצר, שם עשו את הסלקציה. אני זוכר את החצר ואת הבית הזה עד היום, עמדנו בשתי שורות, אמי ואני עמדנו ליד השער, והקצין הגרמני התחיל למיין מהקצה השני. ראיתי את האנשים שהוא מוציא מתוך השורות, הם ממש חלפו לנגד עיני, וכל מה שעיניין אותי היה מה יעלה בגורל אמא שלי ובגורלי. הקצין הגרמני התקרב אלינו, ונעמד מולנו. לידי עמדה שכנה שלי והחזיקה ילד יפהפה ביד. הגרמני הצביע על הילד, התינוק נלקח ואת מראה האם הממררת בבכי אני נושא עמי עד היום... . בי ובאמי הוא לא בחר. אני נשארתי רק עם אמא שלי ועם הרעב. לא העליתי אז על הדעת שאפשר לקחת את כל הילדים האלה, ולרצוח אותם...

מאוחר יותר סיפר ברין על מראה אותה שכנה כשהיא יושבת על הרצפה וממררת בבכי, שחרוט בזכרונו עד היום.

באוגוסט 1944 הכריזו הגרמנים על פינוי גטו לודז'. במשך כ-30 יום פונו כל יושבי הגטו למחנה אושוויץ–בירקנאו. עם תחילת הפינוי נתפסה
אמו של דוד, אימו של דוד על ידי הגרמנים והוכנסה למתחם מגודר שבו רוכזו יהודים שיועדו למשלוח. דוד החליט שאינו רוצה להיפרד מאמו
ונכנס מיוזמתו למתחם המגודר. דוד ואמו פונו מהגטו במשלוח הראשון. במשך לילה ארוך נסעו בקרון רכבת דחוס בכ-80 איש, ולקראת
בוקר הגיעו למחנה אושוויץ-בירקנאו.

תקופת מחנה אושוויץ–בירקנאו

מתוך עדות שמסר דוד ברין בשנת 1990 לבן משפחה, על רמפת הרכבת בבירקנאו לגבי ההגעה למחנה והמפגש עם המקום:

	הירידה מהרכבת והמפגש עם בירקנאו היו טראומטיים, המולה של אסירים בפיג'מות מפוספסות, אנשי אס אס וקאפוס שדחפו והכו באלות את היורדים מהרכבת והפרידו נשים וילדים מהגברים. קבוצת הנשים והילדים שבה הייתי עם אימי, הועמדה על הרמפה. יהודי, אחד מלובשי הפסים, ניגש אלי ושאל לגילי, אמרתי שאני בן 14, והוא הורה לי ביידיש לומר שאני בן 17 והעביר אותי לקבוצת הגברים. לאחר שהתרחק, חזרתי לקבוצת הנשים והילדים כי רציתי להיות עם אמא שלי. אותו יהודי שהבחין במעבר שלי חזרה לקבוצה ממנה הרחיק אותי, ניגש אלי שוב, הכה בעורפי תוך שהוא דוחף אותי שוב לקבוצת הגברים, ואמר לי בתקיפות 'תעמוד שם ותאמר שאתה בן 17'. קבוצת הגברים שאליה צורפתי, התקדמה על הרמפה תוך שהיא מתרחקת מקבוצת הנשים שבה נשארה אמי. מרחוק ראינו בעירה ועשן שעולה לשמים, מאוחר יותר באותו יום הבהיר לנו אחד הקאפואים שבתוך המחנה, שהאש שאנו רואים היא האש העולה משריפתם של בני משפחותינו שמהם נפרדנו על הרמפה. הבנתי שאת אמי לא אראה יותר לעולם...

קבוצת הגברים הובלה לסלקציה ראשונה, שעליה העיד ברין בראיון לקראת הכתבה הנ"ל ב"במחנה":

על מפגש נוסף עם מנגלה שהתרחש מאוחר יותר בתוך המחנה, ועל תוצאותיו של מפגש זה, העיד ברין באותה כתבה: "בסביבות ראש השנה, אספו פתאום את כל האנשים במגרש כדורסל, ומנגלה הגיע, הוא בחר איזה ילד גבוה, העמיד אותו ליד עמוד כדורסל, והניח קרש אופקי לפי
הגובה שלו. הריצו את כולנו מתחת לקרש, ומי שהגיע לקרש הלך לצד הנכון ומי שלא - לצד השני". ברין היה נמוך מדי. "אנשי האס אס
והקפואים הריצו אותנו במכות לבלוק מספר 11 הצריף היה סגור והיה ברור לכולם מה עומד לקרות. כשכולם נרדמו הלכתי לדלת
האחורית של הצריף שהייתה נעולה במסמרים, פתאום הבחנתי שהיה שם ילד עם מספריים שבעזרתם שלף את המסמרים שנעלו את
הדלת. חברנו זה לזה, פרצנו את הדלת והתחמקנו בזחילה מלמטה. בחוץ היו מגדלי שמירה וזרקורים, וכל מי שיצא מהצריף נורה. זחלנו
בערך 2-3 מטר, לתוך תעלת ניקוז ונשכבנו בתוכה. לא סגרנו את הדלת, וכך ברחו לפחות עוד שני ילדים. הקפואים אמנם הבחינו בספירה
שיש חסרים מהבלוק שלנו אבל זה בכלל לא הטריד אותם. הם פשוט הלכו לצריפים אחרים ולקחו אחרים במקומנו. שמעתי איך הגרמנים
תפסו שניים, שהחלו לצרוח 'לא הייתי שם. לאן אתה לוקח אותי'? אני שומע את הצעקות האלה עד היום..."

בעדות נוספת שמסר, תאר ברין את שהתרחש בצריף טרם בריחתו: "בצריף התחוללה טרגדיה שקשה לתארה, הילדים הסגורים היו
מודעים לגורלם. חלקם התרוצצו וניסו לברוח, חלקם התפללו תפילה נוראית ואחרים שכבו על רצפת הצריף נואשים - מתים בעודם בחיים"

בתקופת שהותו במחנה אושוויץ–בירקנאו מוין ברין פעמיים נוספות על ידי מנגלה לתאי הגזים. גם בשתי הפעמים הללו, הצליח ברין להימלט
מהגורל שייעד לו מנגלה. ההבנה שגילו הצעיר עומד לו לרועץ במציאות של בירקנאו הביאה את ברין לחפש דרך לצאת מהמקום. יום אחד, באוקטובר 1944, הבחין במיון שהתבצע במחנה. הגברים שנבחרו במיון עמדו לקבל מעילים - אביזר נדיר במחנה. ברין הבין שאם נותנים
לגברים הממוינים מעילים הרי שיש כוונה להשאירם בחיים, והחל בניסיונות להצטרף לקבוצה זו. כמה פעמים גורש מהתור למיון שאליו הצטרף
ביוזמתו, אולם בסופו של דבר הצליח להתגנב לתוך הקבוצה, מה שהביא לשילוחו של ברין ממחנה אושוויץ–בירקנאו אל מחנה העבודה
בראונשוויג שבגרמניה.

תקופת מחנה בראונשוויג

במחנה בראונשוויג הועסק ברין בעבודות כפייה שונות בבית חרושת למשאיות. לסבל שבעבודה הקשה התלוו קשיים נוספים כמו קור מקפיא בחורף, צעדות רגליות קשות ממחנה הלינה למקום העבודה, ומחלות.

הפינוי ממחנה בראונשוויג והשחרור

במרץ 1945 הפציצו בעלות הברית את בית החרושת שבו עבד ברין. ברין לא נפגע, אך העבודה בבית החרושת נפסקה. הגרמנים פינו את
האסירים מהמחנה המופצץ וטילטלו אותם בין שלושה מחנות ריכוז נוספים, ברגל וברכבות, עד שהגיעו למחנה וובלין, שם הועמסו שוב על רכבת.
על שהתרחש במקום העיד ברין: "...הרכבת לא זזה, ומהקרונות - שהיו פתוחים - ראיתי שמתקרב לכיווננו קטר. לפתע, הוא הופצץ. הריצו אותנו
בחזרה למחנה והיינו בטוחים שרוצים להוציא אותנו להורג. זמן רב לאחר מכן, איזו היסטוריונית סיפרה לי שהרכבת הזו הייתה מיועדת להגיע
לנמל ליבק, שבו התכוונו להעמיד אותנו על אוניות ולהטביע אותן. הבנתי, ששוב ניצלתי ממוות."

ב-2 במאי 1945 שוחרר ברין למעשה. על אירועי אותו יום העיד: "פתאום שמעתי שמישהו צעק בצריף 'אין אס אס. הגרמנים עזבו, יצאנו
החוצה, קבוצה של 11 אסירים רוסים ויהודים. התהלכו שם כמה שומרים עם רובים, אבל אנחנו ניצלנו רגע של חוסר תשומת לב ותוך רגע
הרמנו את הגדר, וברחנו מהמחנה. רצנו לחורשה שהייתה בסמוך, והגענו מהר מאוד לכביש. הלכנו ארוכות, ובכל פעם שהתקרבה מכונית
גרמנית נשכבנו על האדמה. באיזשהו שלב, ראינו קבוצת טנקים אמריקאיים התקרבנו אליהם, והבנו שאנחנו משוחררים. "

התקופה שלאחר המלחמה והעלייה לארץ

לאחר כמה שבועות, נדד ברין בחזרה לפולין דרך ברלין, הגיע ללודז' עיר הולדתו, שם מצא את אחיו הנייק, אשר ניצל עם אשתו. לאחר כמה
שבועות נוספים, ברח ברין עם עוד כמה יהודים דרך הגבול חזרה לגרמניה הכבושה, הגיע לברלין ומשם לברגן-בלזן, שם הייתה קהילה יהודית
מאורגנת. ברין בן ה-15 הצטרף ללימודים בבית נוער, שם למד עברית מחיילי הבריגדה היהודית. משם נשלח לבלנקינזה שליד המבורג.

בחודש אפריל 1946 עלה ברין לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לאחר תקופה קצרה שבה חי בקיבוץ קריית ענבים, עבר לבדו לתל-אביב,
והחל ללמוד בגימנסיה גאולה שבעיר. בד בבד עם לימודיו, בהיותו כבן 17, הצטרף ברין לאצ"ל שם עבר קורס מפקדים, ומאוחר יותר גויס לצה"ל.

השירות בצה"ל

את שירותו הצבאי החל ברין במלחמת העצמאות כמ"כ חבלנים בגדוד חי"ר 51 (גדוד של מגויסי אצ"ל). לאחר המלחמה עבר קורס קצינים
ולאחריו כיהן בתפקיד מדריך ראשי לחבלה בבית הספר להנדסה קרבית ועבר לחיל ההנדסה הקרבית שם התקדם בתפקידים ובדרגות.
במבצע קדש (1956) שימש סמג"ד, ולאחר מכן מילא תפקידי פיקוד ומטה נוספים בינהם מג"ד 601, קצין הנדסה של גיסות השריון ואף
שימש מדריך במכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה של צה"ל (פו"מ). במלחמת ששת הימים (1967) שימש ברין קצין אג"מ של אוגדה 36
ובמסגרת תפקידו זה השתתף בכיבוש ג'נין, שכם ורמת הגולן. לאחר המלחמה מונה ברין לתפקיד המפקד הצבאי (מושל צבאי) של נפת
רמאללה, ולאחר מכן שימש בתפקיד סגן המפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון וכן בתפקיד עוזר למתאם פעולות הממשלה בשטחים.

במהלך שירותו הצבאי השלים ברין את השכלתו הפורמלית וסיים לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1973, לאחר כ-25 שנות שרות, פרש ברין מצה"ל בדרגת אלוף משנה. זמן קצר לאחר הפרישה, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, גויס ברין
למילואים ובמהלך המלחמה שימש בתפקיד מטה בפיקוד הצפון. מאוחר יותר מילא ברין תפקיד בכיר במילואים והמשיך לשרת במילואים
במשך שנים רבות.

החיים כאזרח

לאחר פרישתו מצה"ל מילא ברין שורה של תפקידי ניהול בכירים בסקטור העסקי, ובהם ניהול חברות ציבוריות ועסק בפעילות עסקית בארץ
ובחו"ל. בשנות ה-70 היה שותף לצוות ההקמה של מפלגת ד"ש ובשנות ה-90 הצטרף כחבר למועצה לשלום ולביטחון. עם חידוש היחסים
הדיפלומטיים בין ישראל לפולין, בראשית שנות ה-90, סייע ברין בהתנדבות להידוק הקשרים בין המדינות ועל כך זכה ב"עיטור האבירים הפולני"
מאת נשיא פולין, לך ואלנסה. עיטור נוסף שהוענק לו על ידי לך ואלנסה הוא "עיטור הלוחמים אסירי אושוויץ", עיטור שהעניקה הממשלה הפולנית
על גילויי גבורה במהלך מלחמת העולם השנייה.

לאחר פרישתו מהחיים העסקיים, התמסר ברין לפעילות התנדבותית שעיקרה סיוע לניצולי שואה במסגרת הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל
בה משמש ברין כחבר הועד המנהל, ופעילות של הנצחת השואה, בין הייתר במסגרת יד ושם והעמותה הפרלמנטרית למען ניצולי השואה.
בין השאר, מקדיש ברין זמן להרצאות בנושא השואה ולליווי קבוצות של חיילי צה"ל ומפקדיו בסיוריהם באזורי הגטאות ומחנות ההשמדה בפולין
במסגרת פרוייקט עדים במדים. בנוסף, משמש ברין כחבר הנהלת ארגון יוצאי לודז' בישראל וכן כחבר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל.