הסיפור האישי ומשפחתי של חנה (יחימוביץ') שורץ

       שמי חנה שורץ, שם משפחתי בנעורי היה יחימוביץ הנקה.
נולדתי בעיר לודז שבפולין להורים מרים ויצחק. היינו משפחה ברוכת ילדים: משה,  חיה, אסתר, אברהם, דוד, מנחם, בנימין, חנה,שרה,{סאלי} ואבא. בשואה נספו הורי מרים ויצחק יחימוביץ וארבעה מאחי: משה, חיה, דוד ואבא.
אמי נולדה בעיירה שאדעק שבפולין, אבא נולד בלודז', הוא היה חסיד של האדמור מגור וסוחר עצים. ההורים נהנו מנחת כשחיתנו את  חיה עם לביא קרקאו. היו להם שני ילדים, מרק שנולד - 1937 וחנל'ה שנולדה ב- 1939. שני הילדים ואימם חיה נספו באושוויץ ב1944, בעוד
לביא ברח לשטחים שהיו בשליטה של הרוסים.
המשפחה ברובה הייתה בגטו לודז'. גרנו ברחוב דווארסקה 5.  אבא נפטר בגטו מחוסר תזונה ב- 1943 ונקבר ב"שדה הגטו". אמי, אני ואחותי חיה עבדנו בשניידר רסורט, אסתר עבדה בהוט רסורט. משה ואברהם נשלחו מהגטו לצ'נסטחוב, מנחם נשלח מהגטו למחנה ריכוז בגרמניה, דוד הספיק לברוח לרוסיה והוא נפטר שם במחנה עבודה, בנימין עבד  בבאו אפטילונג, האח אבא חלה בגטו וכשהמצבו הורע
נלקח לבית חולים ומשם נעלמו עקבותיו, הוא היה בן 12.

הבית שלנו בגטו ברחוב דוורסקה כפי שצולם ע"י יוסף שוורץ במאי 2000

באוגוסט 1944 באו שני שוטרים אלינו הביתה וסיפרו שהשניידר רסורט בו אמי עובדת עובר עם העובדים וכול הציוד לגרמניה והם באו לקחת אותה למקום האיסוף של העובדים. באין ברירה, אמא התחילה להתכונן ללכת איתם, היות שרק אני הייתי באותו הזמן לידה, החלטתי ללכת איתה. במהירות ארזתי שני תרמילי גב ויצאנו עם השוטרים למקום האיסוף. מקום האיסוף היה תחנת הרכבת של הגטו בראדגאסט.  
המקום היה כבר מלא. עם הגעתינו התחילו לדחוף  את כולם לקרונות. הקרונות היו להובלת בעלי חיים מזוהמים, ללא איוורור ושרותים. הצפיפות  הייתה בלתי נסבלת. ישבנו על הרצפה וכך נסענו עד שהגענו למקום המיועד לנו, מחנה ההשמדה אושוויץ.
בירידה מהקרונות עזר לנו גבר בבגדי פסים והוא אמר לנו לשים את התרמילים בערימה שהיתה לא רחוק מהקרונות. ברוב תמימותי שאלתי את האיש אם נמסור את  התרמילים "מה יהיה כשנצטרך להחליף בגדים?" האיש ענה שיותר מאוחר תקבלו את התרמילים בחזרה. לקחתי את שני התרמלים וסחבתי אותם לערימה ומייד חזרתי למקום בו הייתה  אמא.  לתדהמתי הרבה לא מצאתי אותה ויותר כבר לא ראיתי אותה לעולם. נשארתי בודדה ובהלם. הייתי חייבת ללכת  עם כולן לכיוון הצריף ושם חיכו לנו ספריות שניגשו מייד למלאכה. הן גילחו את  השערות מהראש ומהגוף. למזלי אני הייתי חיחידה שרק קיצרו לה את השערות ולא גילחו אותי כמו את יתר הבנות. אחרי הטקס הזה הכניסו אותנו לאולם המקלחות  וכשיצאנו משם רטובות, כל אחת קיבלה מספר אסירה, שמלה ונעליים.  בגמר החלוקה כיוונו אותנו לצריף שם קיבלה
אותנו אסירה שאמרה שהיא הקאפו שלנו. הקאפו הראתה לנו עם תנועת יד גדר והוסיפה שהגדר הזו היא חשמלית ושכול יום מורדים מהגדר קורבנות שהעיזו להתקרב אליה. באותו רגע קרה דבר שלא אשכח לעולם: אשה מהקבוצה שאלה את הקאפו "איפה ההורים והאחים
שהגיעו איתנו?" הקאפו הראתה לה את הארובה ואת העשן ואמרה: "העשן הזה הוא הנשמות של המשפחות שלכם העולות השמימה.
" נכנסנו לצריף, באפיסת כוחות התישבנו על הדרגשים וכך ישבנו עד שהגיעה הקאפו בליווי  אשת  אס- אס.   הן הובילו אותנו לרחבה, ספרו אותנו והתרחקו מאיתנו בלי לספר מה יהיה בהמשך.

שלוש האחיות בפלדפינג: ראשונה מימין - חנה. לידה השכן אברהם, שלישית מימין אסתר, והרביעית סאלי

פתאום ראינו שלכיוון שלנו מתקרבת בריצה קבוצת נשים וכשהן הגיעו אלינו הן שאלו על קרוביהן. חלקן קראו בקול את שמות יקיריהן אותם חיפשו ובאחד הקולות זהיתי קולה של אחותי אסתר. כשקרבתי אליה לראותה, ראיתי לידה גם את אחותי סאלי. למרות  הטרגיות של המצב, שמחנו ואמרנו שנעשה הכול כדי להשאר ביחד. הן סיפרו שהגיעו לאושוויץ יחד עם אחינו בנימין, אבל הפרידו ביניהם מייד עם הגעתם.
חיפשנו ומצאנו אישה שהיתה בקבוצה של אחותי שרצתה לעבור לקבוצה שלי בגלל שמצאה שם אחות. התחלפנו, כך שהכמות בשתי הקבוצות תתאים בספירה הבאה, ונשארתי בקבוצה של אחיותי. הלכתי איתן לצריף שלהם, אבל גם שם החיים היו קשים מאוד, השקמה לפנות בקר, מסדרים כמה פעמים ביום, הרבה שעות עבודה ביום בעבודות קשות (לפעמים עבודות לא נחוצות) והשפלות  בלי סוף. השינה בדרגשים היתה ממש סיוט, אחרי ההשקמה רצנו כולנו בבת אחת לשרותים, קיבלנו פרוסת לחם ושתייה לא חמה ומייד למסדר הבוקר שתמיד היה בחשיכה. כך חיינו 10 ימים באושוויץ.  

אסיפת לודז'אים בפלדפינג. ראשון מימין - אחי אברהם. רביעי מימין - יו"ר הארגון יעקב שוורץ אביו של יוסף בעלי

    
יום אחד האחרי מסדר הבוקר לקחו אותנו למקום בו היו קרונות ופקדו עלינו לעלות עליהם במהירות. נסענו כשחייל האס-אס יושב בפתח הקרון. לאחר נסיעה של יממה, הרכבת עצרה במגרש ריק. רק  קומץ חיילים קשישים היו שם. הם גילו לנו שבמקום הזה יקום מחנה
לאסירים ושאנחנו הטרנספורט הראשון במחנה. בדיעבד נודע שזה  "ברגן- בלזן".  החיילים פקדו עלינו לשבת על האדמה והם  בעצמם
ניגשו להקמת האוהלים עבורינו. אחרי מספר ימים התחילו לזרום למחנה צוותים שהקימו צריפים  ואחריהם הגיעו המון חיילי וחיילות אס- אס וטרנספורטים של אסירים. כך, ברגן בלזן נעשה מחנה השמדה לכל דבר והחיים נעשו מיום ליום קשים יותר. היינו הראשונות  שנכנסנו
למחנה והראשונות שיצאנו ממנו. קבוצה של 200 בנות נשלחנו למחנה זלצוודל "Salzwedel ,  ושם, בתוך צריף ענק, קיבלנו 20 בנות
חדר. למחרת בבוקר הובילו את כול הקבוצה למפעל לייצור סוגים שונים של כדורים. העבודה הייתה קשה מאוד. עבדתי במכונה ליצור
כדורים וסחבתי ארגזי עץ ריקים וגם ארגזים מלאים בכדורים.  במפעל עבדתי עד שהצבא האנגלי שחרר אותנו ב 14/4/1945. מייד עם השחרור עזבנו את המקום ושלוש האחיות, אני, אסתר וסאלי עברנו למחנה העקורים סלצהיים (Salzheim ) ואחרי זמן קצר המשכנו
למחנה העקורים פלדפינג (Feldafing ) ליד מינכן.  כשלאחי אברהם נודע שאנחנו בפלדפינג הוא מייד הגיע עלינו ונשאר איתנו. חיפשנו
את יתר המשפחה ומצאנו את מנחם שהיה גם הוא בגרמניה, בקיבוץ שהקימו ניצולי השואה, ואת בנימין שהיה בפולין.

חנה ויוסף שוורץ בפלדפינג

בפלדפינג התחתנתי עם  יוסף שורץ, לודז'אי לשעבר, וסאלי התחנה עם סם דאומן. סאלי וסם נסעו לארצות הברית ב- 1948 ואני ויוסף עלינו ארצה באוניה "נגבה" ב- 1949. נולדו לנו שני בנים: יצחק ודוד. יצחק התחתן עם נורית ונולדו להם שלושה ילדים (הנכדים שלנו): איתי, ניתן ואוהד. דוד התחתן עם שמחה ונולד להם בן אחד: ירדן.
אחותי אסתר עלתה לארץ ונפטרה ב- 1980. אחי מנחם התחתן עם אווה ולהם שתי בנות שרון ומירה. אחי בנימין התחתן עם בלה
ולהם שתי בנות פנינה ומירה.
אנחנו גרים בגבעתיים טל: 03-5733135  כתובת הדואר האלקטרוני שלנו היא:     Schwartzy@013.net                                                                                                     .