הסיפור של שרה בנד לבית שבידרסקי

נולדתי ב- 18 ביולי 1927 בת רביעית להורי חיה לבית שידניצקי, ויעקב שבידרסקי.
היינו 5 ילדים במשפחה: אחותי אדז'ה אסתר, מבוגרת ממני ב-10 שנים, אחי זאב שנולד שנתיים אחריה,
אחותי טובה המבוגרת ממני ב-3 שנים, אני סלה (שרה), ויצחק בן הזקונים שהיה קטן ממני ב-4 שנים.
הבית היה מאושר ומבוסס. אבי היה איש דתי ומתקדם בדיעותיו, שניהל עם אביו חנות סיטונאית לכלי בית
ברחוב נובולמיסקה 3. אמי הייתה עקרת בית, בוגרת תיכון, ובעלת תעודת בגרות. גרנו ברחוב פילצוסקגו 57,
שם גם הייתה המאפיה של דודתי לובה, ומעליה דירתה.

   
   

מכל המשפחה נותרה רק אסתר שנמלטה לרוסיה עם כניסת הגרמנים לפולין.
אחותי אסתר הייתה פעילה בתנועת הנוער הקומוניסטית, ונאסרה ערב המלחמה. מאסרה מוטט את הורי,
מחלת האסטמה של אבי גברה, אמי לקתה בסרטן, והמשפחה התמוטטה כלכלית. אמי נפטרה בנובמבר 1939 .
אסתר וזאב נמלטו לרוסיה.
אבי הוכה ברחוב באחד הימים ע"י איש ס.ס, ונפטר בדצמבר 1939 כ- 5 שבועות לאחר מות אמי.
נשארנו 3 יתומים לבד בבית. קרובי המשפחה חילקו אותנו ביניהם, ואני עברתי לגור עם דודי יוסף ודודתי גולדה.
נפגשתי עם אחי רק בשבתות. עברנו לגור בגטו לרחוב ניטצ'אווה. טובה אחותי נתפשה ברחוב, ונשלחה לחלמנו.
אחי יצחקלה שהתגורר עם דודתי חנה, סבל שם מאוד, וכששמעתי על פתיחת בית היתומים במרישין, ביקשתי
להתקבל אליו עם אחי, ואכן כך היה. עברנו לגור בבית היתומים, ואני ילדה "זקנה" בת  14 ואחי יצחקלה בן 6 .
הוא התחיל ללמוד בכיתה א', ואני התחלתי ללמוד תפירה.
בתחילת ספטמבר 1942 ריכזו את הילדים מבתי היתומים בבית חולים ברחוב דרבנובסקה. אני הייתי אז חולה
מאוד בטיפוס, ויצחקלה היה לידי. בתוך הרעש וההמולה של אקציית הילדים, התקרב אלינו מישהו מהמשטרה
היהודית, וקרע את יצחקלה מידי. באותו יום נלקחו כל הילדים עד גיל 10.
עד היום אני שומעת באוזני את צעקותיו "סלושה, סלושה".
האירוניה היא שרומקובסקי, שהיה בין באי ביתו של סבי ואבי, וביקש מהם תרומות לבית היתומים שלו, הוא
זה ששלח את אחי הקטן אל מותו.
בית היתומים נסגר, ואני המשכתי לתפור מדים לצבא הגרמני. פיזרו את היתומים שנשארו, ואותי שלחו למשפחה
של רופא אף אוזן וגרון מוורשה, שגרו ברחוב ז'גרסקה. הם התייחסו אלי כמו לעוזרת.. חזרתי לגור בבית דודתי.
באוגוסט 1944, הייתי בת 17, והבטיחו לנו שנעבור למחנה עבודה. העמסנו את המטלטלים שלנו, ונדחפנו לקרונות,
והגענו לבירקנאו. בסלקציה הופרדתי מדודתי וילדיה שנשלחו למשרפות. הופשטנו, גולחנו, רוססנו בדי.די.טי,
וחולקנו לצריפים. הייתי במחנה הצוענים. 1000 נשים בבלוק, 6-7 נשים על הדאצ'ה – דרגש עץ.
הייתי שם 6 שבועות.

   
   


באחת הסלקציות נבחרתי עם עוד 600 נשים. הייתי עם חברתי מהגטו - מאדג'ה בוגוכוואל. שלחו אותנו למקלחות,
והיינו בטוחות שזה הסוף. אלא שכשהברזים נפתחו, זרמו מהם מים קרים. שמחנו. שוב רוססנו, וקיבלנו שמלות נקיות.
הועמסנו על הקרונות,  ונסענו למחנה העבודה סודטימלנד שבחבל הסודטים. שם הייתה עליה ברמת החיים.
כל אחת קיבלה מזרון, והיינו רק שתיים על הדאצ'ה. קיבלנו גם סבון, אוכל במשורה, אך יותר טוב.
עבדתי במפעל נשק. הייתי שם 8 חודשים עד לשחרור ב-8 למאי. הרוסים שנכנסו למחנה עזרו לנו לתפוס את
האס.אס'מניות, ושתיים מהן הוכו עד מוות. את האחת שהייתה אנושית אלינו – שחררנו.
יצאנו מהמחנה, ונכנסנו לדירות של הגרמנים. התנפלנו על האוכל. זה כמעט עלה לי בחיי.
החלטתי לחפש את משפחתי. הרכבות בחזרה לפולין היו עמוסות. הגעתי ללודז' עם חברתי מאדג'ה אחרי
כמה שבועות של נסיעה. מצאתי שם את שני בני הדודים שלי ארון ושעייה. הם היו תופרי עילית, ואני עברתי
לגור איתם.
אחותי אסתר, חזרה מרוסיה עם אריה בעלה. היא סיפרה לי שאחי זאב נפל בעת שירותו כחייל
בצבא הרוסי.
הם היו במחנה פליטים ואלטשטאט ליד פוקינג, ואני עברתי אליהם. למדתי שם תפירה בבית
ספר של "אורט",
עברתי בחינות של אונר"א, והדרכתי בנות באורט.

     


היכרתי את דוד בנד, והתחתנתי איתו בגרמניה ב-23 לאוקטובר 1948.
אחותי אסתר כבר הייתה בארץ כשהגענו לישראל. התיישבנו בחיפה, ודוד בעלי עבד בנמל חיפה.
נולדו לנו שתי בנות, איילה וטובה.

   


איילה בתי הייתה למורה. היא נישאה לעמי קניג, וילדה 3 בנים: רונן יניב ויובל.

 
 


איילה נפטרה ממחלת הסרטן ב - 8.3.99 . רונן נישא לדפנה ויש להם 2 ילדים, הנינים שלנו תומר ושני.
יניב נישא לדנה ויש להם שתי בנות - נינותינו רוני ואביב.

   
   


טובה בתי, עשתה את הדוקטוראט שלה בעבודה סוציאלית, והיא מרצה באוניברסיטה.
היא נישאה לתמיר וינטרשטיין ונולדו להם שני ילדים, שלי וגילי.

החומר נלקח מהספר "מעל לחשכת התהום" - המספר את סיפורם של שרה ודוד בנד .

 

מומלץ לצפייה ברזולוציה 1024/768

בנייה ועיצוב אתר: לאה כהן נכדה למשפחת גיל מרחוב פיוטרקובסקה 31 בלודז'