סיפורה של אסתר שיש לבית פלדמן

10/10/08

לכ' הגב' לאה כהן.

מצורף בזאת יומנה של אמי  שיש אסתר על גטו לודז'.

לפני מס' שנים נפטרה אחות אימי קרולה וידבסקי.
בתקופת השבעה הרימה אימי את הטלפון בבית אחותה. מעברו השני של הקו ביקשו לדבר עם קרולה.
באיזה עניין שאלה אימי, אנו מדברים מהפרויקט של שפילברג , רצינו לתאם מועד למסירת עדות מוקלטת ענו.
לאחר שהציגה עצמה וסיפרה על אחותה ביקשו מאימי לתת עדות.

אמי מסרה את עדותה וכעבור זמן קיבלנו עותק מהקלטת.

בתי טל צפתה בקלטת ושמה לב שאמי מסרה בעדותה כי נתבקשה לרשום יומן עדות בזמן שהייתה במחנה פליטים בגרמניה. לשאלת ביתי טל היכן נימצא היומן לא ידעה אימי לענות. טל החלה לחקור בעניין והסתבר שהארכיון בגרמניה בו היה היומן ניסגר, ואם יש סיכוי למצוא את היומן הרי שיתכן  וישנו "ביד ושם". ואכן מיד נסעה טל ל"יד ושם" ואיתרה את היומן המקורי והוא שם עד היום.  והיומן כתוב בשפת האידיש כמובן.

לקח לאימי מס' שנים לאזור כוח לתרגם לבקשתנו את היומן לעברית.

מצורף בזאת עותק היומן בתרגומה של אימי – אסתר שיש.

בברכה.

שיש דוד.

טל 0506-979717

צילום היומן המקורי באידיש שנמצא ב"יד ושם". להגדלה - לחצו על התמונה
דף עדות מס' 1		דף עדות מס' 2		דף עדות מס' 3
דף עדות מס' 4		דף עדות מס' 5		דף עדות מס' 6
דף עדות מס' 7		דף עדות מס' 8		דף עדות מס' 9
דף עדות מס' 10		דף עדות מס' 11		דף עדות מס' 12
דף עדות מס' 13		דף עדות מס' 14

יומן גטו לודז'

לילדי האהובים והיקרים ולדורותיהם!

לקחתי על עצמי לתרגם את אשר כבר כתבתי בשפה היידיש בהיותי נערה
 
צעירה בת 15. תלמידת בית הספר העברי בהיותי בגרמניה.

גביית עדות 1                                             2284/2313

מפלדמן אסתר תלמידת בית - ספר "תרבות" בת 15

מחנה יהודי  קריגסלאצארט טראונשטיין בווריה העליונה

                                  חיי בגטו לודז' בזמן המלחמה

ב-1939 כאשר הגרמנים כבשו את פולין התרחשה בלודז' בריחה לורשה.
משפחתי עם משפחת דודי מצד אבי (שמו היה כשל אבי:  הרש- בייער) החלטנו לעזוב את לודז' לורשה. זה היה בתחילת החורף, כאשר עזבנו את לודז' היה קור מקפיא עצמות. הדרך היתה קשה מאוד ומרוב קור קפאו לי אצבעות הרגל. בורשה היתה לנו משפחה (מצד אבי) אליהם הגענו. הם דאגו לנו לדירה שהיתה באותו הבנין. בהיותינו כבר בבנין אמא טיפלה באצבעות רגלי במסירות ובהצלחה רבה – נשארו לי אצבעות רגלי. אחרי 4 חודשי שהותינו בורשה נאלצנו לעזוב את ורשה בגלל מצבינו הכללי הקשה גם כלכלית וגם נפשית. המצב הכללי בורשה באותם הימים היה קשה, ובפרט לאותם האנשים שהגיעו כפליטים. באותו זמן התחילו כבר לסמן את המקום בו יהיה גטו ורשה.

משפחת פלדמן לפני המלחמה	ההורים: האב - דב באר , והאם - חנה (חנצ'ה) לבית טננבאום

 

 למרות שגטו ורשה כבר היה מגודר הצלחנו לצאת משם –  לצאת לדרך ללודז'.
הדרך ללודז' היתה הרבה יותר קשה מאשר הדרך מלודז'  לורשה. הסיבות הן היו רבות. מכיון שעבור היהודים הדרך כבר לא היתה חופשית. הצלחנו איכשהו להיכנס לתוך לודז' למקום שהיה כבר מוגדר לגטו. הגטו עוד לא היה סגור.

אחרי 3 שבועות נסגר הגטו. ראש הקהילה (יודן אלטעסטער) בגטו היה יהודי בן 70 ושמו מרדכי חיים רומקובסקי. כאשר הגרמנים סגרו את הגטו, הגרמנים החליטו שרומקובסקי יהיה המנהיג של הגטו.
מכיון שהיה לו מכתב "ברזל" מברלין. רומקובסקי השתייך גם לאלה שידעו איך להמית את יהודי גטו לודז'. הוא פשוט מנע מלחלק את המזון בזמן ליהודים שבמילא היו  מדוכאים. את המזון לרוב חילק רומקובסקי לאנשי  "הבייראט". רובם היו מבין אנשיו. מנהלים ועוד כאלה וכאלה. את יתר המזון הוא לא חילק בכלל רק איכסן אותו במחסנים. חוץ מזה הוא גם הקים בית כמו בית הבראה שם  אנשים יכלו גם קצת להבריא, וגם מעט לבלות ולהעביר את הזמן בנעימים. באותו זמן פרצה מגפה בגטו של כל מיני מחלות מדבקות שמהם מתו אנשים רבים. זה מצא חן בעיני הגרמנים ומאוד העריכו את השיטה של רומקובסקי.
הם שקלו אפילו לתת לו כתר של זהב, רק דבר אחד מנע זאת מהם: שהוא יהודי. רומקובסקי התנהג בצורה איומה ליהודים שבגטו. אני נזכרת בתמונה שרומקובסקי נוסע בכרכרה שלו רתומה לסוסים ופתאום הוא עוצר. באותו רגע נגשה אליו ילדה ובקשה שירשום לה אישור לנעלי עץ. התגובה שלו היתה סטירת לחי רצחנית. אחריה ניגש אליו ילד מלובש היטב בן של ("שישקאס" – אלה היו אנשים שטפסו למשרות גבוהות). הילד ביקש אופניים. עליו רומקובסקי לא הרים יד. רשם עבורו פתק לאופניים.
בהיותו ראש היודנראט (ראש הקהילה) אשתו כבר לא היתה  בחיים. שמה היה לאה, היא נפטרה לפני המלחמה.
באחת הפעמים שהוא ביקר בקבר שלה הוא צעק:  "לאה קומי מקברך וראי בעלך הוא מלך".

האחיות - קרולה ואסתר (אדז'ה) פלדמן

 

בשנת 1941 הדביקו מודעות ברחובות הגטו שכל מי שיתיצב מרצונו לעזוב את הגטו ולצאת לעבודה מחוץ לו, שיתיצב למשרד העבודה שמנהלו היה יהודי ושמו היה  BERNARD FUX . לפי זכרוני זה היה הגירוש הראשון מהגטו.
הורי, אחותי ואני הינו ביחד למרות התנאים הקשים ששררו בגטו. ב-1941 אבי עבד בירקות, אמי עבדה  בתפירת נעלי בית שנשלחו לנשים גרמניות.

אחותי עבדה בבית חרושת לתפירה שם תפרו מדים להיטלר – יוגנט (נוער שחונך להיות נאמנים לפירר היטלר). עבודתה היתה בגמירה זאת אומרת בתפירת כפתורים ובבדיקה כללית, אם לא חסר משהו בחולצות. באותה תקופה אני עוד לא עבדתי, התנאים היו מאוד קשים. כאשר אמא  יצאה לעבודה היא השאירה עבורי 2 פרוסות לחם קטנות.
זה היה צריך להספיק עבורי  לחצי יום. אמי יצאה לעבודה עם טיפות   VALERIAN  שזה יחזק אותה. הרעב בגטו היה מאוד גדול. ב-1942 אבי עבר לעבודה במחסני מזון  (אפרובוזציה) זה הקל עלינו מעט. הוא היה מביא קצת קמח שחור שטיאטאו מהרצפות של המחסנים. באותה תקופה התחלתי לחלות. חליתי בריאות ואושפזתי בבית - חולים. כעבור 5 שבועות חזרתי הביתה עם הרגשה יותר טובה.  מיד אחרי שחזרתי הביתה הגרמנים התחילו להוציא  את כל החולים מבתי-החולים. בקיץ של 1942 התחילו לגרש מהגטו את הילדים ואת זיקני הגטו. אני ואחותי קרולה התחבאנו במחסנים חשוכים מידי יום ביומו עד שהזעם עבר.
זה נמשך כ-10 ימים אחרי האקציות שוב הגטו נרגע מעט. הופצו שמועות שהילדים וזקני הגטו שהוצאו עובדים בשדות והם בחיים. אנו בגטו כלל לא ידענו שהורגים ושורפים אנשים. לא היה לנו שום מושג מהנעשה בעולם, לא היה לנו שום קשר עם הפולנים.

הגטו היה כל כך שמור. כל 50 מטר עמד רוצח גרמני.

אחרי הגרוש של אותה תקופה גם אני יצאתי לעבודה בהיותי רק בת 9. עבדתי בבית חרושת לתפירת לבנים לגברות וחולצות לגברים. עבדתי כעוזרת של ראש הקבוצה הזאת.

בשנת 1944 התחיל הגרוש הסופי של גטו לודז'. הגרוש היה נוראי ומפחיד. בכל הרחובות עמדו רוצחים גרמנים עם אקדחים בידם, הם תפסו את את היהודים מהרחובות והעמיסו אותם על עגלות שהעבירו אותם לתחנת הרכבת.

משפחות רבות הצליחו במקרים רבים להתחבאות. בסופו של דבר גם תורם הגיע. בסופו של דבר הגרמנים אספו את שאר האנשים שעוד נשארו בגטו ושוב עשו סלקציה (אקציה). בסלקציה הזו הם בחרו אנשים שעוד איך שהוא נראו כבני אדם בכדי להשאיר אותם במחנה  שבתוך הגטו על מנת שיארזו ויאספו כל מיני חפצים שנשארו בדירות הריקות של הגטו, אותם שלחו לגרמניה. בזמן הסלקציה כאשר התור הגיע אלינו תפס אותי - , BIEBOW - הוציא אותי מהשורה ועם חיוך על שפתיו פנה לאבי ואמר "בגלל הבת הקטנה הזו על כולכם לעזוב את הגטו. היא לא תוכל לסחוב את המכונות". הכוונה היתה למכונות שצריך היה להעביר אותם לאריזה ולשלוח אותם לגרמניה. בכל בתי החרושת שהיו בגטו -   BIEBOW  - שלט הוא היה הרוצח של גטו לודז'.

אחרי זמן קצר עמדו כבר 2 קבוצות של אנשים. קבוצה שנשארת במחנה שבתוך הגטו, וקבוצה שניה שעליהם להגיע לתחנת הרכבת ומשם לאושוויץ.

לא ידענו על אושוויץ בכלל. לא ידענו גם לאן הרכבת תגיע. היתה שמועה שקרוב לוודאי נגיע למחנות עבודה. אחרי הסלקציה הזאת חזרנו לבית שלנו.

 

התכוננו כבר לקחת את התרמילים על גבנו ולצאת מהבית לתחנת הרכבת. בהיותנו כבר מוכנים ליציאה מהבית, ממש עמדנו כבר בדלת על מנת לעזוב את ביתנו נכנס לביתנו ידיד של אבי, שעבדו ביחד אשר היה לו אישור להצטרף למחנה שבתוך הגטו, הוא פנה לאבי ובקש ממנו לא לנסוע, אולי בכל זאת נצליח להסתנן לתוך המחנה  ולא לנסוע לתחנת הרכבת. למחרת עם שחר הצטרפנו ליתר היהודים שכבר היו במחנה. רשמו אותנו בלי ידיעתם של  הגרמנים. בהגיענו למחנה הפרידו אותנו, את אבי לקחו למחנה של גברים, את אימי, אחותי קרולה ואותי למחנה של נשים.

בתוך המחנה היו אז כ-500 יהודים. למחרת בשעה 6 בבוקר שמענו את הפעמונים לצלצל אשר קראו ליהודים ל"אפל" (למסדר).
בהיותינו במגרש של המסדר פגשנו את אבא. מאותו יום היה לנו קשר עם אבא מידי יום. המסדר היה מתחיל  בשעה 7 בבוקר, זאת היתה גם השעה שהגרמנים היו מגיעים אלינו למחנה.

בהגיעם למחנה הם נכנסו עם 3 יהודים מוכים ומדממים אשר הם מצאו בתוך הגטו. המראה היה מזעזע. היהודים האלה היו רק בכותנות לילה. הכותנות שעל גופם היו קרועות מהמכות אשר חטפו – מהמכות של הגרמנים. אחרי המסדר כל גרמני לקח לעצמו את העבדים שלו ויצא איתם לעבודה. בהתחלה עבדתי בנקיון של החדרים, זה לא היה נקיון, (זה היה לאסוף את דברי הערך לאריזה ולהעבירם לגרמניה). יותר מאוחר עבדתי ב - KRIPO – KRIMINAL- POLICEI .  (זו היתה משטרה של הגרמנים, הם היו אנשי גסטפו – פשוט רוצחים) שם סחבתי בצלים, פחמים מהחצר אל המרתפים. KRIPO - זה היה מקום לשם תפסו יהודים, הרביצו להם מכות רצח לשבור אותם נפשית ופיזית על מנת להוציא מהם עוד איזה שהם דברי ערך שעוד נשארו ברשותם. לאלה שכבר לא היה מה לתת פשוט יצאו משם  שבר- כלי, רובם מתו מהמכות שחטפו שם. אחרי זה העבירו אותי לעבוד בלמיין פרוות. זה היה בנין גדול ויפה – בנין בית-ספר שבו למדתי תקופה קצרה ביותר בהתחלת הגטו. מזמן לזמן הגיעו אלינו יהודים עם ילדיהם לתוך המחנה אשר הגרמנים מצאו אותם בתוך הגטו. אותם הגרמנים כבר לא היכו. הם במילא ידעו ותכננו את סופם של כל יהודי המחנה. האנשים אשר צורפו אלינו למחנה עבדו איתנו ביחד. ערב אחד חליתי וקיבלתי חום גבוה.
למחרת היום כבר לא היתי מסוגלת לקום ולצאת לעבודה. שעות ספורות אחרי המסדר שמעתי את קולו של מנהל המחנה המצווה לכל הילדים אשר נשארו במחנה להתיצב ברחבה שבחצר המחנה. (מנהל המחנה היה יהודי בשם לייב (אריה) KRAIN ) פקודה הגיע מהגרמנים להעביר אותנו ל"באלטען פלאץ". (זה היה לפני המלחמה ככר השוק שברובע שלנו, בזמן הגטו והמחנה שלנו היו שם משרדים של הגרמנים) בשארית כוחותי התלבשתי ויצאתי עם כל יתר הילדים לככר. ידעתי שיותר לא אראה את הורי ואת אחותי. הייתי בטוחה שישלחו אותנו למות. למזלנו זה לא נגמר כך.

מנהל המחנה שבנו גם היה בינינו התחנן לפני הגרמנים שיניחו לנו. הוא הסביר להם שהוריהם של הילדים הם אנשים מאוד חרוצים ועובדים במסירות. לקיחת הילדים מהם תפגע במצב הנפשי שלהם (שממילא היה כבר מאוד ירוד) ולא יוכלו לבצע את עבודתם כמו שצריך. באותם רגעים לגרמנים כנראה היה מצב רוח די סביר ועזבו אותנו לנפשנו. כאשר האמהות שלנו חזרו מהעבודה ושמעו על קורותינו באותו יום ראינו אותן בוכות וצוחקות באותו זמן כאשר המצב הזה נרגע.

הגרמנים בחרו 49 אנשים לגירוש ביניהם היתה גם אימי. בעמדי במסדר הבוקר ובראותי את כל זה הרגשתי שהכל מת בקרבי. עלי היה להמשיך ולצאת עם כולם לעבודה. תארתי לעצמי בשובי בערב מהעבודה שלא אפגוש את אימי היקרה יותר. בכל זאת לשמחתי לא היה גבול כאשר בחוזרי הביתה ראיתי את אימי נשענת ליד המיטה. את שמחתי אי אפשר לתאר בפוגשי את אימי.

התברר  שהגרמנים החליטו שאימי עדיין די טובה לעבודה ושלחו אותה בחזרה למחנה. כעבור זמן מה שוב חליתי במחלת הסקרלטינה - SKARLATINA . העבירו אותי לחדר קטן בבנין קטן ממול המחנה שזה היה בית-חולים. הגרמנים לא ידעו על מחלתי.  SKARLATINA  הייתה מחלה מדבקת, במקרים כאלה היו יורים בכל אחד שחלה במחלה מדבקת. אסור היה להמצא במחנה עם מחלה מדבקת. לטפל בי היה מאוד קשה, היה חוסר בתרופות. חייתי רוב הזמן (אם הייתי בהכרה, גם זה לא תמיד היה) בפחד נוראי מפני הגרמנים, שלא יגלו אותי ואת מחלתי. פעם אחת בהיותי בחדר הקטן שלי נכנסו שני גברים בלבוש אזרחי, הם התחילו לדבר חצי רוסית וחצי פולנית.
הם אמרו לנו: "תהיו חזקים ותחזיקו מעמד כי ידידינו מאוד קרובים: NASI JUZ SA BLISKO " ( הכוונה היתה לצבא הרוסי). כאשר עזבו אותנו הם השאירו לנו חצי לחם. זה היה סימן טוב.
כאשר הם עזבו את חדרי מאוד פחדתי, חשבתי שהם גרמנים ואולי הם רוצים לגלות מהי מחלתי. אבל לשמחתי הרבה הם היו רוסים. (קרוב לודאי מרגלים). עזבתי את חדרי הקטן בבית החולים בריאה ב-15/1/45.
ב-16/1/45 נראו המטוסים הרוסים הראשונים. הם האירו את כל העיר לודז'. אנו במחנה חשבנו שאנו כבר משוחררים, השמחה היתה מאוד גדולה. למחרת היום שוב נראו מטוסים רוסים הם הפציצו את העיר. באותו ערב הודיעו למנהל המחנה שהגיעה פקודה מהגרמנים שלמחרת היום כולם יהיו במסדר בבוקר, אפילו ילדים, חולים (שכאלה היו מעט מאוד במחנה) כל אחד מאיתנו ידע שהמוות מחכה לו. באותו לילה רוב האנשים ברחו מהמחנה לתוך הגטו. (מחוץ לגטו אי אפשר היה לברוח) על מנת להתחבא. אנו לא יכולנו לברוח, 3 ימים לפני זה אמא שברה רגל והבריחה היתה פשוט בלתי אפשרית. פשוט ישבנו וחיכינו מה יקרה איתנו ומה יהיה גורלינו. כאשר הפציע השחר בא אלינו ידיד של אבי ובפשטות אמר: "צאו מכאן כי בדרך 200 חילים גרמנים עם נשק ביד- הם יחסלו אותנו". קומץ האנשים שעוד היה במחנה  ואנו בתוכם, פשוט עם כוחותינו העליונים ברחנו מהמחנה. לקחנו איתנו חצי לחם וחצי ליטר מים מבלי שידענו לכמה  זמן זה צריך להספיק לנו. ברחנו מהמחנה לתוך בית שהיה קרוב מאוד למשרדים של הגרמנים (קרוב לבלוצקי רינק    BALUCKI RYNEK ) כעבור שעות ספורות ביושבינו שם שמענו צעקות כעס של הגרמנים:
"איך זה שהיהודים הירשו לעצמם לברוח?".  SCHWIND   שלח גרמנים לתפוס את היהודים.
( SCHWIND   היה ממלא מקומו של  BIEBOW ) הגרמנים תפסו מספר יהודים והכניסו אותם למאסר.

עץ המשפחה - משפחת פלדמן

 

ב-18/1/45 הגרמנים קיבלו פקודה לעזוב את לודז'. באותו זמן כבר לא היה באפשרותם לעשות איתנו שום דבר. הם עזבו את לודז' בבריחה. אנחנו עדיין הינו בתוך הבית אשר התחבאנו ולא ידענו מה קורה. רק כאשר ראינו איך הפולנים בוזזים את הדברים שעדיין נשארו בתוך הבתים של הגטו אז הבנו שהגרמנים כבר עזבו את לודז'. ב-19/1/45 נודע לנו כבר שאנו משוחררים. כל היהודים  חזרו למחנה, רצינו כולנו להיות ביחד. ( הרגשנו שם יותר מוגנים מאשר בתוך העיר) היהודים אשר היו עוד מסוגלים ללכת יצאו לקראת הרוסים, לראות אותם ולברך אותם. אני לא הייתי מסוגלת ללכת, ישבתי על יד החלון שבמחנה. בשעה 11 ראיתי את שלושת הרוסים הראשונים הנכנסים לתוך המחנה. זמן רב הסתכלתי על החיילים
עד שהאמנתי שאני באמת כבר משוחררת!.

פרוטוקול ענט שרובל.      גבית עדות נמסרה על ידי אסתר   פעלדמאן

דוד שיש כותב: סבי נפטר לפני 17 שנים וסבתי לפני 14  שנים. הם זכו להנות מנינים.
כשסבי נפטר תגובתה של סבתי היתה: "אני מודה לאלוהים על 63 שנים שחיינו יחד".
קרולה ביתם נפטרה לפני 11 שנים.
אמי אסתר תבל"א מתגוררת באחוזת ראשונים.