שרה אורבך לבית זלוור

עפ"י הספר: מבעד לחלון ביתי – זיכרונות מגטו לודז'.

 נולדתי  בשנת  1923  בעיר  לודז'  בפולין.  לפני  נולד  רפאל (פולק) – אחי  המבוגר  ממני  ב-3
שנים. אחרי  נולדו   עוד  3 אחים:דויד, אליעזר  ויעקב (יאנקוש), וכן  אחותי  בראנולקה,  שהייתה  ילדה חולנית  מאוד  ולקתה  כנראה  בשיתוק  ילדים.
אבי  ישעיהו  חיים  זלוור  עבד  בבית  מסחר  גדול  ואמי  הייתה  עקרת  בית.
גרנו  ברחוב  קילינסקיגו  21  בדירת  חדר  גדולה  עם מטבח.

האב - ישעיהו חיים זלוור	האם - מלכה לבית פרוינד עם בראנולקה

אבי  נולד בפיוטרקוב.  משפחתו הייתה  משפחה  מיוחסת  שמוצאה  היתה  מהרב  ממוהילב.  הוא  היה  בן  יחיד  בין 7  אחיות.  בהיותו בן  14  למד  הנהלת  פנקסים  בהתכתבות  עם  מורו  שחי  בצרפת.
הוא  שלט  בכמה  שפות:  גרמנית  ורוסית,  אנגלית,  פולנית   ויידיש.  ויחד  עם  זאת  היה  גם  בן תורה.
משפחת אמי  התגוררה  בעיר  קאליש  בבית  מרווח  על  גדות  נהר  פרוסנה, שם  בילינו  את ימי  החופשה  שלנו.  סבי  היה  איש  חולני  ולכן    נשאה  הסבתא    בעול  פרנסת המשפחה.  היא  גידלה  5  ילדים.
אמי, מלכה  לבית  פרוינד,  הייתה  אישה  יפה  מאוד,  בעלת  חינוך  "יעקי",  בוגרת  תיכון,  קוראת  ספרים  ומבקרת  בקולנוע.
אני  למדתי    בבית  ספר  "בית  יעקב"  ואחר  כך  ב"חבצלת".
בינתיים  הורע  מצבנו  הכלכלי  ובשנת  1937   נסע  אבי  לארץ ישראל.  פיטרנו  את  המשרתת,  עזבנו  את  לודז'  ועברנו  לגור  בעיירה  הסמוכה : רודה  פאביאניצקה. לא  המשכתי   בלימודי,  כי  אמי  נזקקה  לעזרתי  בבית.
בפברואר   1938  חזר  אבי מארץ ישראל  ופתח משרד  להנהלת חשבונות.

הילדים בכפר נופש: מימין לשמאל: שרה, אליעזר, דוד ורפאל	ועידת תנועת הנוער הציוני בגטו לודז' 5.7.42 על הבימה באמצע: רפאל זלוור

ארבעה  ימים  לפני  פרוץ  המלחמה חזרנו ללודז'  ועברנו  לגור  בדירה  שכורה  ברחוב  פיוטרקובסקה 38. 
עם גל  בריחות האנשים  מפחד  מפני  הגרמנים,  ברח  גם  אחי  רפאל  לכיוון וארשה.  הוא  חזר  הביתה  רק  כעבור  שבועיים.  כבר  מתחילת  המלחמה   היה  מצבנו  קשה.  הצלחנו  לקבל  מעט מזון  מבני  משפחת  אמי  בקאליש,  שהיו  בעלי  חנות  מכולת. אבי  גם 
דאג  שנקבל  צמר  הביתה  וסרגנו  כפפות    וכובעים  בקבלנות  כדי  לקיים  את  עצמנו.  באחד הימים    נתפש  אבי  ברחוב  על   ידי  הגרמנים  והם  גזזו  את  זקנו... במרץ  1940  גורשנו  אל  הגטו.    שמקומו  הועד  בשכונת  "באלוטי",  שכונה  צפונית  ומוזנחת  בעיר.  לא  הצלחנו למצוא דירה  במקום  ובימים  הראשונים  נאלצנו  להתגורר  בביתם  של  סבי  וסבתי  מצד  אבי  שהיו  גרים   בשכונת  "באלוטי" 
עוד מלפני  כן.  יחד  עם  עוד  בני  משפחה  נוספים  הצטופפנו  בדירה  הקטנה  16  נפשות.  אחר כך   הצליח  אבי  להשיג  לנו  דירה  של  חדר  ברחוב  מלינרסקה  38. 
ואז  חלה  הוא   בשפעת  קשה   שהתפתחה  לדלקת  ריאות ולא  עברו  אלא  ימים  ספורים  והוא  נפטר...  בן 44  היה  במותו.
כשהגיעו  חודשי  הקיץ פרצה  בגטו  מגיפת  הדיזינטריה. אמי  לקתה  בנגף  ואושפזה בבית  החולים  ובעת היעדרה  מן  הבית  מתה  עלינו   בראנולקה  מדלקת  ריאות.  בת  חמש  הייתה  במותה.
אחי  פולק  היה  חבר    בתנועת הנוער  הציוני.  הוא  אירגן פעולות  תרבות ולימד קבוצות  צעירים   ציונות.
אחי  דויד  היה  בלתי  מפלגתי.  בכוחות  עצמו  למד  תורה,  גמרא  וגם  לימודי  חול.  אחי  אליעזר  למד  גם הוא  בכוחות  עצמו  והיה  חבר  בתנועת  בני  עקיבא.  אחי  הקטן  יאנקוש  הספיק ללמוד  רק קרוא  וכתוב  ומקנא  היה  בכולנו  על  היותנו  מלומדים  כל  כך  כביכול.  אני  הייתי  חברה  ב"בנות  אגודת  ישראל".
קיבלתי  עבודה  במיפעל  לבגדים  ולבנים  של  גלזר  בתור  עוזרת  למנהל  חשבונות  מר  ורשבסקי.זו  היתה  עבודה  טובה.דויד אחי  עבד  ברסורט  -  מיפעל  למכשירי  חשמל,  ולייזר (אליעזר)  ויאנקוש  הועסקו  ברסורט  לשטיחים,  שאותם  יצרו    מפסולת  בדים.  פולק  מילא  תפקיד  ניהולי  בחוות  הנוער    בשכונת  מארישין  שם  גידלו  חברי  התנועה ירקות  בחלקות  האדמה  שהוקצו להם.

בתה וכלתה של שרה ליד קבר אביה
שרה ליד קבר הסב חנוך זלוור	שרה ובעלה ליד קבר אביה

 

בסתיו  של שנת  1941  נפטר  סבי – אביו  של  אבי.  בחורף  של  שנת  1942  חלינו  זה  אחרירי  זה  זה  במחלת  הטיפוס.
קרוב  לחמש שנים   חיינו   בגטו,  שנים  בהן   סבלנו  יסורי רעב, שכתוצאה  ממנו  היינו כולנו  נגועים  במחלת  השחפת  והתייסרנו  באותותיה  ובגילוייה  השונים.  במיוחד  סבלו  ממנה  אמי,  פולק,  דויד  ויאנקוש,  שנפלו  למשכב  לעתים  קרובות    מחמת  חום,  מים  בריאות  ועוד.  ובנוסף לכך  ידענו  כל  הזמן  את  אימת  מצודי  האדם  -   ה"אובלאבות "  וה"לאפאנקות" ,  שהפעילו  עלינו הגרמנים   וה"אקציות"  למיניהן  שפירושן  היה   שילוח  מן  הגטו אל  הבלתי  ידוע.  אלה  ריחפו מעל  ראשינו  כסיוט  מתמשך.  מביניהן  הטראומטית  ביותר  היתה  האקציה  של  הילדים  -  שהתקיימה  בספטמבר  1942  נמשכה  כעשרה  ימים -  ה"שפערה"  הנודעת  לשימצה.  
אחריה  היה  לנו קשה  להתאושש.
ואחרי כל  שנות  הרעה  ההן הגיעו  הימים  של חיסול  הגטו. באוגוסט 1944  גורשנו  מן הגטו. נדחסנו  לתוך  קרונות  של  רכבת  המיועדת  לבהמות   וכעבור נסיעה  מענה  של  שעות  הגענו  לאושוויץ.  בשלב  ראשון הופרדתי  מאחיי  ונשארתי  עם אמי.  לאחר  מכן  הופרדתי  גם  מאמי  וכפי שידעתי  זאת  רק  לאחר  שהמלחמה  נסתיימה  -  נשלחה  אמי  עוד באותו  יום  (יחד  עם  יאנקוש  אחי  הקטן)  לתאי    הגזים.
שיער  ראשי  גולח  ויחד  עם בנות  אחרות  הורצתי  על  פני  שבילים  של  אבני  חצץ  דוקרניים .ופוצעים. שעות  עמדנו  במיפקדים 
(צייל-אפעל), הועמדנו  5 בנות  בשורה  ומן  החמישיה המקרית  הזאת  שאליה נזדמננו  יחד,  הפכנו  במשך  הזמן  לחברות בלב ובנפש.  היתה  זאת  סאלושה  פלגר,  בלומקה  ראדומסקה,  ברונקה  הבר,  פייגה  יאנובסקה  ואני  כמובן.  תמכנו אחת בשניה   ושמרנו  על  הקשר  שנוצר  בינינו גם  לאחר  מכן  (גם  אחרי  שהמלחמה  נסתיימה).
לאחר  שבוע  של אימים  בפלנטה  האחרת  של  אושוויץ  הועברנו  למחנה  עבודה  במיטלשטיינה,  עיירה  קטנה  ליד  גרוס-רוזן,  על  יד  העיר  גלאטץ.
לעומת  הגיהנום  הגדול  והנורא באושוויץ  היה  המחנה  במיטלשטיינה   גהינום  יותר קטן,  אבל גם  הוא גהינום,  ששלט  בו הרשע  והאכזריות,  על  גזירותיו  והעונשים  למיניהם שהוטלו  עלינו  על  ידי  ה"אויפזעערינס",  על  שיסוי  הכלב  האימתני נגדינו  בידי ה"קומנדו-פירערין"  מדי  מיפקד  בוקר, ועוד   מכות  והתנכלויות אין ספור.  הצלחתי במחנה  לכתוב יומן   על גבי  קרעי  נייר  ופתקים  שמצאתי  בפחי  האשפה   שהיו  במקום.
בהתקרב  סיום המלחמה  העבירו  אותנו  למחנה  אחר – בגראפענאורט,  שם  הופרו כבר  כל  כללי הסדר  הגרמני הנודע  והמחנה התנהל  בבלגן  גמור. לצורך  ביצוע  עבודות  ביצורים במקום עבדנו   בערוץ  של  נחל-אכזב בסביבה.  בולדוזר  ענקי הובא  אל  הערוץ  שהיה  מרים  בשופל שלו   ערימות גדולות  של  אדמה  ועלינו,  האסירות  הוטל להעביר  את  האדמה  הנערמת לגדה השני של הנחל   בטוריות   יד.   אחרי  יום  עבודה  כזה    נפלנו  פצועות  וחבולות  וכולנו היינו  על  סף התמוטטות  מוחלטת.
ב-  8  במאי  1945  קיבלנו  פקודה  לעזוב  את  המחנה.  צעדנו  כ- 6  ק"מ,  כשאנו  שומעים    בדרך  את  הדי  הפצצות  והפגזים שהגיעו  אלנו  מן  החזית  הקרובה..  אנשי  המשמר  הורו  לנו  לפנות  אחורה  ולחזור   אל  המחנה. כאשר  הגענו ,ראינו  כי  כל הסורגים  וגדרי  התיל  הוסרו  מן  המקום ואנשי  משמר  הגרמנים  ברחו.
למחרת  הגיע  אל  המחנה  הצבא  הרוסי המשחרר.

בגל  העזיבות  שנפתח  יומיים  לאחר  השחרור,  עזבנו  גם  אנו,  בנות החמישיה, את המחנה.
הצלחנו  להגיע  לרכבת  בנאמסלאו  ומשם    ברכבות  שונות    הגענו  בחזרה  ללודז'.

עד  מהרה  התברר  לי  כי מלבדי  לא  חזר  אף  אחד  מיקיריי.  איש מהם   לא  שרד  את  המלחמה...
הצטרפתי  לקיבוץ  הכשרה  של  בני  עקיבא,  שאירגנה  שרה  שטרן  בלודז',  ברחוב  פולודניובה  20  ושם  היכרתי  את יצחק  אורבך, 
בעלי  לעתיד.   כעבור  שנה  בערך,  פגשתי  חבר  של  פולק שהיה  אתו  ביחד  במחנה  העבודה  הנאצי   וסיפר  לי  על  מותו  ועל כך  שהוא  נקבר  בקבר  אחים  בקאופבוירין.  כעבור  זמן  נוסף  פגשתי  חברים  אחרים  של  פולק  והם סיפרו לי   שהוא  היה  באושוויץ   יחד  עם  דויד,  אך  במחנה  העבודה  הוא  נשאר  לבדו.
כפי  שהזכרתי  זאת כבר,   אמא  ויאנקוש  אחי  הקטן,הובלו לקרמטוריום, מיד   עם בואם  לאושוויץ.   
על  דויד  ואליעזר  אחיי  -  אין  בידי  שום  עדות  ועד  היום  איני  יודעת   כיצד  ומתי  ניספו.  מכל  בני  משפחתי  הקרובה והרחוקה  יותר  נותרתי  ניצולה  אחת  ויחידה.

עמודו הראשון של היומן המקורי שנכתב בפולנית	ניסיון לחיבור שיר בעברית במחנה הריכוז
פתקים ששימשו כנייר כתיבה כאן שרה כתבה על טופס ממולא

ביולי  1946 יחד  עם  חברי  הקבוצה  שאליה  הצטרפתי, סיימתי  תקופת  הכשרה  בת  7  חודשים  באשבך  שבדרום  גרמניה,  ויצאתי  איתה  לדרך  לארץ  ישראל  במסגרת  עליה ב'.  הגענו  אל  העיירה  לה-סיוטט  שליד  מרסייל  בצרפת  ושם חיכינו  4 חודשים  לבוא   האוניה.  לטרון  היתה  שמה  של  אוניית המעפילים  שבה  הפלגנו.  היינו  1500  מעפילים  בלתי  לגאליים.  כשהתקרבנו  לחופי הארץ 
  גילו  הבריטים  את  האוניה   ובשרשראות  ברזל  גררו   אותנו  אל  נמל  חיפה.  משם גורשנו לקפריסין.  שהינו  שם  כמעט 8 חודשים 
וב-20  למאי  1947  הגענו  סוף  סוף  ארצה.
בכ"ט  בנובמבר  1947 חווינו בחוצות  תל-אביב את  שמחת  ההצבעה  באומות המאוחדות  בעד  הקמת  מדינת ישראל. 
והיום  הגדול  של  15  במאי  1948, שבו  הכריז  בן גוריון  על  הקמת  המדינה,  ירד  עלינו  יחד עם הבשורה  המרה  על  נפילת  כפר  עציון.
בחודש  מרץ   1949  נישאתי  ליצחק  אורבך,  גם  הוא  מוצאו  מלודז'  ובעל  רקע  דומה   לשלי.שנות  הרעב,  המחלות  ומצוקות  האחרות  בגטו  ובמחנות  הנאציים  שבהם  התגלגל נתנו  ביצחק  את  אותותיהן  והוא  יצא  מהם    פגוע  וחולה.  ולמעשה,  במשך  כל  השנים  של  חיינו  המשותפים  היה  עליו  להיאבק  ולהתמודד  עם  בעיות  בריאותו.
מתחילה  התגוררנו   בחדר קטן  בדירה  משותפת  לשלושה  דיירים  ברחוב  נחמני 11  בתל-אביב. שם  נולד בננו  הבכור  שייקה.
בדצמבר  1954 עברנו  לגור  לדירה  בשיכון  העממי  שהוקם  בשכונת  יד  אליהו,  שם נולדה  בשנת 1956  בתנו  חנה  (נולה).  ושם,  באותה  דירה,   ברחוב  הפלמ"ח  38, חרף  הבעיות   והנסיונות  הרבים  שהיו  מנת  חלקנו,  ראיתי  חיים  טובים  עם  יצחק  במשך  53  שנות  נישואינו.  שייקה ונולה  הסבו  לנו הרבה נחת,  הצטיינו  בלימודיהם  ולאחר  שבגרו   ונישאו  שניהם  תרמו  להרחבת  המשפחה  והעניקו לנו  שמונה  נכדים. שייקה,  שהנו בוגר  הטכניון, הנו  מזה  שנים  מנכ"ל  של  חברת  היי-טק  ובמסגרת  תפקידו  מרבה  בנסיעות  לחוץ  לארץ.  ונולה -  בוגרת  אוניברסיטת  בר אילן   הנה  מנהלת  בית  ספר  דתי  לאומי  לבנות  בשכונת  הר  נוף  בירושלים.

שרה זלוור - אורבך

יצחק  עבד  כל  השנים  בתנועת  האישה  הדתית  לאומית –אמונה,  והיה  למנהל חשבונות  ראשי  של  התנועה  על  מוסדותיה.
למרות מצב  בריאותו הלוקה  לעתים  קרובות  זכה  יצחק  לאריכות  ימים.  הוא  נפטר  סמוך  ליום הולדתו  ה-85. בטרם  מותו  הוא  עוד  זכה  לקחת  חלק  בחתונה  של  נכדתנו  הבכורה  מלכה'לה, ואילו  אני  זכיתי  להשתתף  בשמחת  נישואים של  נכדים  נוספים.
כיום יש  לי  מהם  כבר  ששה  נינים,  כן  ירבו.  מכולם רווה  אני  הרבה  נחת,  חיזוקים  ותקווה.
מעולם,  בחלומותי  הוורודים    ביותר  לא  העלית על  הדעת,  לא האמנתי  שאנחנו  השרידים  היחידים  של  משפחותינו   העניפות  שהושמדו  בשואה,  אנו  אשר  הגענו  ארצה שדודים  וחסרי כל  -  נזכה  לחזות ולראות  בעינינו  את  השבט  שהקמנו,  המונה  לעת   הזו   כבר  20  נפשות   -  כן  ירבו  כמובן!
יברך  אלוהים  אותם  ואת  צאצאיהם  שיבואו וייתן  לכולם  חיים  של  בריאות  ושלום,  חיים  של     התפתחות  ושגשוג   ושל  תקווה  טובה  לעתיד   בר-קיימא    בארצנו  ובמדינתנו    לדורי  דורות.

במשך השנים  כתבתי  6  ספרים   על  נושא  השואה:
מבעד  לחלון ביתי
לו  יהי  בוקר
כיון  שניצלתי -  שירים
נכתב  בציפורן  האצבע
תנועת  בני   עקיבא  בלודז'  בתקופת  השואה
את  אחיי  אנכי  מבקש

                                        תל-אביב,  25.8.2009.