הסיפור של יואל רייך

הדברים לקוחים מתוך ספרו "העלית מן שאול נפשי" שבאתר:  www.yoelreich.net

אבי ז"ל נולד בפולין בעיר חמיעלניק והיה בן למשפחה מיוחסת. עד גיל 18 למד בישיבה ולמד תורה כמנהג
הזמן. אמי ז"ל נולדה גם כן בפולין, בעיר סטשוב, למשפחה אדוקה. אבי נשא את אמי בגיל 18 ומאז התחיל
לעסוק במסחר שבו מצא את פרנסתו בשפע. לאחר הנישואים עבר אבי לגור בסטשוב. נולדו להם בת -  אחותי
אלטה החיה בשבדיה. אחריה נולד שלמה, שכעת נמצא בארה"ב. אחריו נולד משה, שעם פרוץ המלחמה היה
מגויס בצבא פולין ונמלט לרוסיה, ומאז נעלמו עקבותיו. אחרי משה נולדה יהודית, שנספתה במחנה ריכוז
מטהאוזען. אחריה נולד ישראל החי כיום גם כן בשבדיה. אחריו נולדה טובה הנמצאת בישראל.
כולם חוץ ממני נולדו בעיר סטשוב.

לאחר שעסקיו של אבי התחילו "לצלוע" עברה המשפחה ללודז', שבה חיו כל אחיות אימי. וכאן נולדתי אני,
בן הזקונים, בתאריך 1.1.1929.

	משפחת רייך - עם ההורים וחלק מהאחים	יואל רייך - איש צעיר

מצבנו לא הוטב. לאחר זמן מה פתח אבי חנות מכולת ברחוב מגיסטראצקה, שבו גם גרנו. מגילל 5 למדתי
בחדר – חצי  יום לימודי קודש ואחר הצהרים לימודים כלליים. דנו עד גיל 8.
אח"כ עברתי לבית ספר וויאטראך, ולמדתי גם עברית עד 1939.

אחי שלמה ברח לווארשה. אחי משה שהיה חייל נסע לטרנוב. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו.
הוא נשלח לסיביר ואין ידיעה על קיומו. שלמה חזר הבייתה מוורשה אחרי כמה שבועות שבור ורצוץ.

משפחתי נשארה בלודז'. שתי אחיות אמי, דודה אסתר ודודה שרה, נסעו. לדודה אסתר היו 3 ילדים:
יואל טובה ואליעזר. הם עזבו את לודז' בהתחלת שנת 1940 לעיר אפט שבה היו קרובים לדודי, אך
כפי שנודע לנו אחרי כן כולם נשלחו לטרבלינקה.
דודתי שרה נסעה גם כן לעיר קשנה על יד לודז', ועל גורלם לא נודע לנו דבר.

אחי שלמה עבד במחלקת הבניה וההריסה. אני עבדתי בבית חרושת למתכת, אלטה בביח"ר לכובעים,
אחותי יהודית ז"ל במטבח, וישראל וטובה בביח"ר לעורות. את הורי ז"ל, שהיו גם כן מוכרחים להיות
רשומים כעובדים (אחרת לא יכלו לקבל את כרטיסי המזון), הצלחנו לרשום כעובדים בביח"ר לנעלים
שהמנהל שלו היה יהודי בשם שטרקמן.

ישראל אחי קיבל פקודה להתייצב בבית הסוהר המרכזי ברחוב צארניעצקיגו ומשם להישלח לעבודה
למקום בלתי ידוע. כעבור שבועות אחדים קיבלנו ממנו מכתב. ישראל נשלח לציאוסטוכוב והשתחרר
בשנת 1944.

עם חיסול הגטו נשלחנו לאושוויץ. לאחר הסלקציה בה הופרדתי מאחיותי, קיבלתי זוג מכנסיים שלתוכם
יכולתי לקחת לי שותף. הבגדים היו מסומנים בקווים אדומים על מנת להבחין שאנו אסירים. הובלנו
לציגוינער לאגער - מחנה הצוענים. הייתי בצריף 12. הצריף היה מחולק לשני חלקים, באמצע הצריף
היתה לכל אורכו מן חצי חומה שהפרידה בין שני חלקיו. בחלק אחד של הצריף ישנו כבר יהודים, הם
נראו עייפים ומיואשים. מיטות לא היו והבלוקעלטעסטער חילק שמיכת צמר לכל אחד כתחליף למיטה
ושמיכה אחת לשני אנשים לכיסוי. בכל בלוק היה בלוקעלטעסטער ושנים או שלושה שטובענדיקסט.
הבלוקעלטעסטער שלנו היה גויי אוקראיני, פרצופו כרוצח מקצועי. שני עוזריו היו יהודים שישבו במחנה
זה כבר קרוב לשנה. אחד משני היהודים הללו היה שמוליק. שם זה היה מפורסם מאוד במחנה וסימל
את האכזריות ששררה בציגוינער – לאגער . זה היה מחנה מעבר. הפרידו אותי מאחי שלמה. באחד
הימים ראיתי שבמגרש עומדים כ - 250 בני נוער בשני תורים, ונרשמים אחד אחד אצל אסירים שענדו
על ידיהם סרטים (שרייבר). אני הצטרפתי לאחד התורים, הקריאו את שמותינו, וקעקעו לנו מספרים על
היד השמאלית. התקלחנו ומרחו לנו בכל המקומות ששערות צומחות, מין נוזל חריף ששרף את גופנו.
צעדנו לבלוק מס' 1. היו בו מיטות אחדות בנות שלוש קומות. למחרת בבוקר חילקו לנו לחם ומרק.
מקרה זה היה נדיר, מאחר שאנו כרגיל היינו מקבלים את הלחם בערב. רק בגלל רצונם לשלוח אותנו
בשעות הבוקר נתנו לנו את המנה היומית. הכל היה כבר מוכן לשם יציאתנו ואנו עמדנו כבר לפני שער
היציאה. פתאום נשמעה אזעקה והופיעו אוירונים. במחנה התחילה ריצה לתוך הבלוקים כי אסור היה
להסתובב בשעת אזעקה בתוך המחנה. אני ניצלתי בהלה זאת ורצתי להיפרד משלמה כשאיתי פרוסת
לחם וסיר מרק. הלכנו ברגל כשעה. בדרך ראינו רק מחנות ריכוז. הגרמנים שהובילו אותנו התייחסו
אלינו טוב. ספרו לנו שאנו נכנסים כעת למחנה טוב יותר מהקודם. לאחר שנשמעה פקודת דום נעמדנו
לפני שער של מחנה. על השער התנוססה כתובת בזו הלשון: ."Arbeit macht frei"

הגענו לבלוק 13 ללמוד את מקצוע הבנאות. לכל אחד ניתנה מיטה ושתי שמיכות.
בינתיים התחלנו ללמוד בנאות. המורים היו יהודים. רובם יהודים צרפתים. יחסם אלינו היה בדרך כלל טוב
חברי הרמן סידר שאעבוד בתור שליח לבית החולים. כל חברי מבית הספר לבנאות נשלחו לגרוס רוזן שבגרמניה.

בבית החולים היה מצבי מצוין. קבלתי מיטה טובה ושני סדינים.

ב-14 בינואר  1945אפשר היה כבר לשמוע את רעם התותחים שהגיעו מהחזית שהייתה לא רחוקה מהמחנה.
הרוסים התקדמו לעבר קטוביץ. ב-15 בינואר הפציצו הרוסים את סביבות אושוויץ ללא הרף. במחנה שררה
אפלה מוחלטת. מים כבר לא היו, המטבח הראשי הופקר, והאסירים השתלטו על המחסנים ורוקנו אותם.

ב-16 בינואר 1945 הגיעה פקודה מהימלר להעביר את כל האסירים לגרוס רוזן ומטהאוזען. ב-18 התרוקן
המחנה כולו, פרט לחולים שנשארו וכ-20 אסירים יהודים שמצאו להם מקלט בתוך המחנה.
המחנה שוחרר ב-24 בינואר. כל החולים והאסירים שנשארו במחנה שוחררו. אני והרמן יצאנו את המחנה
ב-18 בערב עם עוד אלפי אסירים ממחנות אחרים שבסביבה. שיירת ההולכים הייתה גדולה מאוד.
את כל הדרך עד לרכבת עשינו ברגל, במשך ארבעה ימים. לצידי הדרכים שבהם הלכנו היו מוטלים מאות
אסירים הרוגים, שאפס כוחם שלא יכלו להמשיך ללכת או שיצאו את השורה והתיישבו לצידי הכביש.
הפקודה שניתנה לחיילים הייתה לירות בכל אסיר שאינו ממשיך ללכת.
החייל האחרון בראותו אסיר יושב ואינו מצטרף לשורה ירה בו.

הגענו לתחנת רכבת. לכל קרון הוכנסו 120 אסירים, הצפיפות הייתה איומה. הקרונות היו בלתי מכוסים בגג.
לקרון שלנו הוכנסו רוב היוונים שעבדו בקרמטוריום באושוויץ. ביום הראשון לנסיעתנו לא קיבלנו שום מזון.
הגרמנים, שהתכוונו להעבירנו לגרוס רוזן, נאלצו לשנות את כיוון הנסיעה כי הדרך לגרוס רוזן הייתה כבושה
ע"י הרוסים. לכן, במקום לנסוע לגרוס רוזן הגענו לאוסטריה דרך צ'כיה. בבואנו למורבסקה אוסטריה נעצרה
הרכבת בתחנת הרכבת המרכזית. ביום השני לנסיעתנו בשעת הצהרים הגענו לסביבות סלובקיה.
מזג האוויר היה גשום וסוער ביותר. ברכבת זאת נסענו 10 ימים. העינויים, הסבל והקור ששרר לא יתוארו.
אמרנו לעצמנו שהלוואי והיינו ממשיכים ללכת ברגל ולא נוסעים בצפיפות ובקרונות פתוחים ללא אוכל.
ביום ה-14 הגענו לתחנת רכבת של עיירה קטנה באוסטריה. לכל החיילים שליוו אותנו היו בגדים אזרחיים
למקרה של כיבוש הסביבה, על מנת שלא יפלו לידי אויבם במדים של S.S.

מתחנת הרכבת הלכנו כשעה עד שהגענו למחנה שהיה מוקף חומה גבוהה ונראה היה כמבצר.
בכניסה למחנה התנוססה כתובת, "קונצנטרציונס לאגער מטהאוזען". למזלי הרב שהותי כאן לא ארכה זמן
רב, רק ארבעה ימים.

ביום החמישי נשלחו כחמשת אלפים אסירים יהודים למחנה ששמו היה עבנזה
(eesnebE). עבנזה היה במרחק של 300 ק"מ ממטהאוזען והיה סניף של מטהאוזען. את המחנה עזבנו
ברגל לתחנת הרכבת. כאן חליתי בטיפוס. ב-5 במאי כשאסירי המחנה התעוררו משנתם ראו שבמקום
חיילי S.S. ששמרו עד כה על המחנה, עומדים ציביליסטים עם רובים בידיהם. האסירים הספרדים הניפו
על גג הקרמטוריום דגל לבן. מפקד בית החולים שהצטיין באכזריותו נתפס ע"י אסירים בשעה שניסה לברוח
מהמחנה. הם חתכו את צווארו בסכין ובמצב של גסיסה הוכנס לתוך התנור ואחריו עוזרו. ה-6 במאי שימש
יום של נקם במחנה. עשרות מפקדים רוצחים ומתעללים נרצחו ביום זה בידי אסירים שציפו ליום הנקם.
ב-15 במאי בשעות הבוקר נשמעו המשוריינים הראשונים של האמריקנים. לאחר כחמישה ימים הועברתי
יחד עם קבוצת חולים לבית חולים עירוני במרחק כ-50 ק"מ מהמחנה. מצבי היה קשה, החום הגבוה לא
ירד במשך כל ימי המחלה. לאחר שהבראתי ויכולתי כבר ללכת, נשלחתי בחזרה למחנה עבנזה, שנהפך
בינתיים למחנה מעבר. כלומר כאן היו האמריקנים רושמים את האסירים ומחזירים אותם לארץ מוצאם.
כעת התעוררה אצלי שאלה לאן עלי לנסוע.

	חייל במלחמת השחרור	יואל רייך עם בן גוריון בשבדיה

בינתיים שמעתי על קיום מחנה במרחק כ-70 ק"מ מעבנזה המיועד ליהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל.
לא היססתי הרבה ונסעתי למחנה זה.  נשארתי במחנה וחיכיתי לעליה. החיים במחנה היו מאוד טובים ועליזים.
אוכל קיבלנו מהאמריקנים ומדי פעם בפעם היו מחלקים חבילות מזון שנשלחו מכל מיני מוסדות סעד שנוסדו
מיד אחרי המלחמה. גם חיילים יהודים ששרתו בצבא האמריקני היו מבקרים במחנה לעיתים קרובות ומביאים
דברים טובים. בקרבת המחנה היה נהר. במשך היום היינו שטים בסירות ומשתזפים בשמש. פגשתי את חיילי
הבריגדה היהודית מא"י והם הבריחו אותי לאיטליה, שם עברתי הכשרה לקראת עלייתי ארצה. לחופי ישראל
הגעתי באוניית המעפילים הבלתי ליגלית "אנציו סירני" בשנת 1946. האוניה נתפסה ע"י הבריטים והועברתי
למחנה המעצר בעתלית. משם השתחררתי כעבור מספר חודשים, הגעתי לקיבוץ חניתה ואחר כך לביה"ס
החקלאי "מקוה ישראל", שם סיימתי תיכון בסקטור הדתי.

נלחמתי במלחמת השחרור, אך לאחר השחרור נסעתי ב- 1950 לשבדיה כדי לבקר את אחי ואחותי.
נשארתי שם שנים רבות, נישאתי ללאה רייך תבלח"א, ונולדו לנו שלושה ילדים.

בקיץ 1973 חזרה המשפחה לארץ.

	משפחת רייך עם הילדים והנכדים

 

באפריל 2005 אובחנה בגופו מחלת סרטן הלבלב. בסוף חודש יולי 2005, ביום כ"ב בתמוז תשס"ה, נפטר.