סיפורו של וֶלוֶוק פוטז'ניק

נכתב ע"י: פולה אפשטיין

שמי פולה אפשטיין, בת יחידה לאמי מינדלה ואבי יוסף הוך זיכרונם לברכה.  נולדתי בעיר לודז' ב 1930. כילדה הייתי שמחה ומאושרת בחלקי עד שהגיע החשכה. זמן קצר לאחר שהועברנו לגטו לודז’ אבי נפטר ממחלת דיזינטריה ב 1940 ואני נשארתי עם אמי בגטו לודז' עד לחיסול הגטו ב-1944 . אמי עבדה בגטו בבית היתומים ואני עבדתי במפעל סריגה. בפינוי הגטו נלקחנו לאושוויץ ושם בסלקציה אמי מצאה את מותה כשהיא רק בת 42 ואני נותרתי יתומה מאב ואם. נשארתי במחנה המוות עם דודתי מינה. לאחר כמעט חודש הועברנו לעבודות פרך בהמבורג גרמניה. בין העבודות היינו צריכות לאסוף ולנקות בלוקים ולסחוב חומרי בנייה כבדים. כשבוע לפני השחרור הועברנו לברגן בלזן שם חליתי בטיפוס וב 15 לאפריל 1945 שוחררנו.

ולווק (וולף) פוטז'ניק נולד בלודז' ב-1928. אמו, רבקה, היתה בת דודתו של אבי, יוסף. ארבעה ילדים היו במשפחת פוטז'ניק: פֶלָה, סָלָה, וֶלוֶוק ואברהם (אברמק).
כשעוד גרנו כולנו בעיר עצמה, הם גרו לידנו – אנחנו ברח' וולצ'איסקה והם לא רחוק משם, נדמה לי שהיה זה ברח' ז'רומסקגו. בגטו עברתי עם הורי לדירה ברח' זאווישה והם עברו להתגורר ליד בית הכנסת הגדול ברח' וולבורסקה.

היינו קרובי משפחה, וחברים קרובים. ולווק היה גדול ממני בשנתיים, ילד ג'ינג'י עליז ומלא חיים. בילינו שעות משותפות רבות. חלקנו תחביבים משותפים: ולווק אהב לקרוא ספרים, ונהניתי לשמוע מפיו את עלילות הספרים שקרא. פעם חליתי בדיפטריה ושכבתי בבית. ולווק מיהר לבקר אותי, בידו ספר ששאל עבורי מן הספרייה. אמי פתחה לו את הדלת והסבירה לו שהוא עלול להידבק, לכן לא כדאי שיישב במחיצתי. הוא התעקש, ולבסוף הסכים ללכת בתנאי שאמי תעביר לי את הספר – לפחות שלא אשתעמם במיטה לבדי.

לפני המלחמה היינו הולכים יחד בחופש הגדול לקולנוע, שם הקרינו סרטים מצחיקים של לורל והארדי, צמד הבדרנים פָּאט ופָּטָאשוֹן, וסרטים אחרים. ולווק היה לוקח איתו את אחיו הצעיר אברמק, שהיה תמיד שקט יותר מאחיו המנומש והצחקן, וביחד נהנינו משעות מתוקות של קולנוע, קריאה, משחקים וטיולים.

שבעים שנה חלפו מאז, ועד היום אני זוכרת היטב את הרגעים הנעימים, הקסומים, שבילינו יחד. ילדים תמימים וצעירים לפני המלחמה. ביומן הזיכרונות שניהלתי בילדותי, קיפל ולווק "אוזן" בקצה הדף, ובסוד כמוס התוודה בכתב על אהבתו.
אולם זמן לא רב עבר והזיכרון המתוק התחלף במר.

בתחילת ספטמבר 1942 הגיעו הגרמנים ופינו את ארבעת בתי החולים שהיו בגטו. משאיות ענקיות פינו את כל החולים. את המבנים הריקים הסבו לבתי חרושת. ימים ספורים לאחר מכן הוכרז העוצר הכללי, השְפֶּרֶה (Sperre ).

ב-5 בספטמבר 1942 הוטל עוצר על כל גטו לודז' במשך שבוע שלם. הגטו חולק לאזורים, והחיילים הגרמנים, בליווי שוטרים יהודים, עברו משכונה לשכונה ומבית לבית, ומיינו את היהודים. בתחילה לא ידענו לאן מתכוונים לקחת אותם. הגרמנים אמרו שמעבירים אותם לגרמניה. מאוחר יותר כבר ידענו את האמת המזוויעה: בתוך שבוע אחד, יותר מ-15,000 קשישים, חולים וילדים נקרעו מביתם, ממשפחותיהם ומחיק יקיריהם ונשלחו אל מותם.

כשהיו הגרמנים מגיעים לרחוב מסוים, עגלה היתה חונה למטה, כדי לפנות את אלה שנבחרו בסלקציה. הקצין הגרמני היה צועד אל הכניסה לבניין, יורה באוויר, והשוטר היהודי (היודנראט) היה מצווה על כל התושבים לצאת מבתיהם ולעמוד ברחוב. נערכה סלקציה: ילדים, חולים וזקנים, כל מי שנראה בלתי כשיר לעבודה, נשלח לצד שנלקח מהגטו.
הקצין הגרמני לא סמך על השוטרים היהודים שעזרו בשמירה על הסדר, ועלה בעצמו אל הבתים והדירות כדי לבדוק במו עיניו אם מסתתרים שם יהודים נוספים. בינתיים, ניצלו היהודים ברחוב את היעדרו של הקצין כדי לברוח מהקבוצות שנועדו לפינוי.

כשהגיעו הגרמנים לרחוב שבו גרנו, אמי ביקשה שאתחבא במחסן. אני הייתי אז בת שתים-עשרה, רזה וקטנה. פחדתי. לא רציתי להתחבא שם בלעדיה. מה אעשה אם יקחו אותה? לבסוף היא התרצתה, ובעזרתה של שכנה שנעלה את דלת המחסן, שתינו הסתתרנו בו יחד. כשנשמעה הפקודה לרדת למטה, רעדנו מפחד במחסן, איתנו מסתתרים דודתי ובנה בן השבע וקומץ שכנים נוספים. שמענו את הקצין מחפש יהודים בדירות. בן הדוד שלי החל לשהק מרוב פחד. המוות התהלך מעבר לדלת, ושמענו את צעדיו המתקרבים. פחדנו שנתגלה, אבל דודתי כיסתה את פי בנה בשמיכה עבה, ולבסוף לא התגלינו. ניצלנו לעת עתה.

גם ברחוב של ולווק פוטז'ניק, לא רחוק משם, הקצין הגרמני עלה לבדוק אם נשארו יהודים בבתים. כשחזר, התרגז בגלל אי-הסדר בקבוצות שעמדו ברחוב. הוא שלף שני אנשים מתוך הקבוצה, העמיד אותם על הברכיים, וירה בראשם לעיני כולם.
אחד מהשניים היה ולווק פוטז'ניק, שנורה לנגד עיניה של אמו, והוא בן ארבע-עשרה שנים.

רבקה, אמו של ולווק, באה אלינו בתום השפרה כדי לראות אם נשארנו בגטו ובחיים. כשראתה אותנו פרצה בבכי מר וסיפרה לנו על איך שנאלצה לחזות בגרמני הנאצי שרוצח בשפלות ובאכזריות את בנה היקר. אמי ואני היינו מזועזעות.

לאחר השפרה, אבל כבד ירד על גטו לודז'. כמחצית מילדי השכונה והגטו כולו, נעלמו ואינם. תינוקות נקרעו מחיק אמותיהם. כשגילינו את האמת המרה בכינו מאוד. רבקה פוטז'ניק כבתה ולא חזרה לעצמה שוב.

רוב קרובי המשפחה שהיו עמנו בגטו לודז' נספו מאוחר יותר באושוויץ. וגם אמי ביניהם.
גורלה של משפחת פוטז'ניק היה כגורלן של משפחות יהודיות רבות בלודז'.
רבקה הצטרפה לבנה הצעיר אברמק ושניהם נספו באושוויץ.
את אבי המשפחה אינני זוכרת ואיני יודעת מה עלה בגורלו. כנראה נסע או נלקח בשלב מוקדם במלחמה.
הבת הבכורה פֶלָה מתה בברגן בלזן, יומיים לפני השחרור ב-1945.
את האחות השנייה, סָלָה, ראיתי בפעם האחרונה בברגן בלזן, ימים ספורים לפני השחרור.
"איפה אמא שלך?" שאלתי.
"הלכה, כמו אמא שלך," ענתה לי. "הלכה עם אחי אברמק באושוויץ."
"ואחותך הגדולה, פלה?"
"היא פה. אבל היא כבר לא תשרוד. היא כבר גוססת. רק אני נשארתי."

סָלָה היא היחידה ששרדה מכל משפחת פוטז'ניק, אולם לאחר הפגישה הזאת איבדתי את הקשר עמה ולא שמעתי ממנה שוב.

1946 - פולה משמאל עם הדודה מינה ובעלה הטרי אפרים זיגר שאימצו אותה

סיום המלחמה מצא אותי חולה על סף מוות בברגן בלזן. לאחר אישפוז ממושך הבראתי והשתקמתי. נסענו לכיוון מינכן כדי לנסות למצוא קרובי משפחה שניצלו ועברנו להתגורר במחנה פליטים פלדפינג שליד מינכן. דודתי נסעה חזרה לפולין לחפש שרידים ממשפחתה אך לא מצאה אף אחד בחיים. שם הכירה את אפרים שגם הוא ניצול שואה שמשפחתו כולה נספתה בידי הנאצים והם החליטו להתחתן ולאמץ אותי כשחזרו לגרמניה ביחד. ב 1948 עלינו שלושתנו לארץ ישראל. ב 1952 התחתנתי עם מרדכי אפשטיין והקמנו משפחה בארץ.

1955 - פולה עם בעלה מרדכי אפשטיין והבן משה	1949 - פולה בארץ ישראל

לנו שני בנים - בני הבכור משה היה טייס בחיל האויר וישראל מהנדס תוכנה. כיום יש לי כבר נכדים ונינים שיהיו כולם בריאים.

בר מצווה למשה: משמאל: מרדכי אפשטיין, פולה, הבן ישראל והבן משה

חשוב לי היום, יותר משבעים שנה לאחר מכן, לכתוב את הדברים כדי להותיר זיכרון, כדי לעשות חסד אחרון עם אחד מענפי משפחתי, שכמו רבים מענפיה האחרים, נגדע באבחת חרב אכזרית בשואה.
וֶלוֶוק (וולף) פוטז'ניק היקר, לא נשכחת מלבי. נוח בשלום על משכבך. יהי זכרך ברוך.

2014 - עם הבן משה, הנכדים, בני זוגם והנינים