הסיפור של אליעזר לולק גרינפלד

נולדתי בלודז' ב- 18.10.1923 . הורי התגרשו כשהייתי קטן מאוד.
אבי – אברהם משה גרינפלד עבד כסוכן בגדים, והיה נוסע עם קונפקציות ברחבי פולין ואף לחו"ל. עם זאת – היה חי במחסור. הוא נישא מחדש והייתה לו בת – שרה בינה.
גרתי עם אמי, הוריה, אחותה, בעלה ושני ילדיהם בדירה שכורה בת 3 חדרים בצפיפות גדולה.
סבי התפרנס מייצור הגפות העליונות של הנעליים. אמי חיה-הֶלה, עבדה כמנהלת מחלקת נעליים בחנות גדולה בלודז'. היא וסבתי רייזלה גידלו אותי בחום ובאהבה, טיפחו בי יושר ואופטימיות.

משפחת גרינפלד ב- 1937: מימין לשמאל: בעלה השני של הסבתא של לולק, עומד: אברהם-משה - אבא של לולק לפניו שרה בינה בתו מנישואיו השניים. במרכז סבתא רחל גרינפלד ולידה אסתר (הדודה) אחותו של אברהם משה. מאחוריה, בעלה קופס, ולצידיה שני ילדיהם. הם גרו ברחוב פיוטרוקובסקה, ועם כניסת הגרמנים הוצאו מדירותיהם, ונורו במקום לשם הפחדה. כולם ניספו.


אמי באה ממשפחה מסורתית. הוריה, רייזלה ואברהם רוזנטל היו חרדים מחסידות גור, כך שלמדתי גם אצל מלמד. למדתי בבי"ס פולני, והייתי תלמיד טוב. אהבתי את פולין והתרבות הפולנית. נבחרתי לשמש כדגלן בטקס הסיום של בתיה"ס הממלכתיים. במהלך המצעד הושלכה אבן ופגעה בראשי. זו הייתה ראשית ההתערערות של נאמנותי לפולין. עד אז לא ידעתי על ציונות, ולא ייחסתי חשיבות ליהדותי.
אחיו של אבי, שלמה גרינפלד עלה ארצה כבר ב-1932, אולם לא היה לי קשר איתו. גרנו ברחוב נובומיסקה 4 ( (Nowomiejska ליד
כיכר החירות פלאץ וולנוסצ'י (Plac Wolnosci) .
בתום לימודי ביה"ס העממי קיבלתי מילגה והתקבלתי לגימנסיה פולנית שבה למדו אחרי שעות העבודה. השתייכתי לנוער עובד ולומד.
בשעות הבוקר עבדתי בחנות לכלי בית, אח"כ בחנות לכלי כתיבה, ולבסוף בבית החרושת של אותה החנות במחלקת הדפוס, ואחרי
הצהריים למדתי בגימנסיה.

 

1942 - לולק מציץ מהחלון שבבית החולים מס' 1 בגטו לודז'
ברחוב EAGEWNICKA
לולק בן 12


בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים ללודז'. חלק מהיהודים ואבי ביניהם, ניסו לברוח לרוסיה. הגרמנים הפגיזו את הדרכים, ואבי לא חזר.
באפריל 1940 עברנו לגטו. סבי גר עם בנו, ואנחנו, אמא, סבתא ואני עברנו לדירה בקצה הגטו. סבי וסבתי נפטרו בגטו ונקברו בו.
אמי עבדה בבית חרושת לנייר, ואני עבדתי כדוור. אחר כך קיבלתי עבודה בבית חולים בתפקיד שליח דואר, והעברתי את ההתכתבות הפנימית בין המחלקות והודעות לחולים על קבלתם. בהמשך עבדתי כעוזר לסניטרים בחדר המיון, בעבודות עזר במחלקות השונות
בבית החולים, וכפקיד קבלה במשך כשנתיים, עד שבית החולים חוסל ב- 1942 בשפירה (Die Szpere) במשך שנתיים עד לחיסול
ביה"ח ב-1942. בתקופה זו הכרתי בני נוער רבים, התוודעתי לתנועות הנוער, והתחלתי לשמוע על ארץ ישראל.

במהלך השפירה עזרתי לאישה שהייתה מאושפזת בביה"ח. אח"כ התברר שבעלה מקורב ליעקובוביץ', שהיה אחד האנשים החזקים
בגטו. לאחר כמה ימים הוזמנתי אליו, וניתנה לי עבודה כשליח במשרד. קיבלתי גם חלקת אדמה ליד בית הקברות, ויכולתי לגדל שם ירקות.
באוגוסט 1944 החלו הגרמנים בחיסול הגטו. אני עבדתי מאז 1942 בצנטרל ארבייט רסורט, (Central Arbeit Ressort)
והצלחתי לצרף את אמי לטרנספורט שלי שיצא אחרון מהגיטו.
בטרנספורט הזה הייתה קבוצת עבודה שאנשיה נשארו אחרונים אחרי שהגטו התרוקן, והיינו עסוקים בניקוי, העמסת מכונות, ואריזת ציוד שהיה אמור לעבור איתנו לגרמניה.
ב-21 לאוקטובר 1944 יצאנו למקום הריכוז והובלנו בקרונות והגענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן אוריינבורג Sachsenhausen-
 Oranienburg
צפונית לברלין. שם הפרידו בין הנשים לגברים, ואמי נלקחה למחנה הריכוז   רבנסבריק Ravensbruck .
עם הגיעי למחנה הריכוז, היומן שכתבתי בגטו לודז' נלקח ממני. אחרי השחרור התחלתי באיסוף גזרי עיתונות, תמונות וחפצים מקוריים, ושיחזרתי בצורה כרונולוגית את כל המאורעות, על מנת שהתמונות האלה יספרו את סיפור התקופה 1939 - 1945.
העברתי את 3 הכרכים שאספתי ל"יד ושם".
מחנה הריכוז זקסנהאוזן אוריינבורג היה מחנה שבויים ובו רוסים, איטלקים, צרפתים ופושעים פליליים. אותנו הכניסו לבלוק 11 – בלוק
היהודי – יודןבלוק. משם יצאנו מדי בוקר לאחר מסדרים וספירות לעבודות הפרך, העמסנו שקי מלט על ספינות. במרץ 1944
צרפו אותנו לרוסים, ונצטווינו ללכת צפונה. יצאנו ל"צעדת המוות". מדי יום צעדנו כ- 30 ק"מ. מנדל גרוסמן, שהיה צלם הגטו צעד איתנו.
לאחר שכשל כמה פעמים הוצא מהשורה, והגרמנים ירו בו. אחרי 5 ימי צעידה, ראינו שמספר אנשי ה S .S ששומרים עלינו הולך ומתמעט. אני וחברי ידענו שכוחותינו אוזלים, והחלטנו לברוח. נותרנו עם 2 זקיפים. בלילה היינו בצריף, פתחתי את הדלת, התנפלתי על מגפי העור
של אחד הזקיפים, והפלתי אותו. חברי הכה אותו, ואז 20 חברים ברחו החוצה ליער. עד שהזקיף השני התאושש והתחיל לירות כבר
היינו ביער. למחרת כבר פגשנו ביער את הטנקים הרוסים, והצטרפנו אליהם כמתורגמנים. במאי 1945 חזרתי ללודז'. הגעתי לביתי,
ולא מצאתי איש. הלכתי לבית קרובת המשפחה זושה, ושם על מדרגות ביתה מצאתי למרבה השמחה את אמי. היא עברה תקופה
קשה מאוד המחנה רבנסבריק, וכשהצרפתים כבשו את המחנה היא אושפזה, והתחילה להתאושש.

26.3.1946 - לולק ורחל נישאים בלודז'
לולק , רחל ואברהם זליג בקיבוץ בלודז' - 1946


הייתי מזכיר הקיבוץ שהתארגן ברחוב זחובניה 20 בלודז'. היו בו צעירים יהודיים מה"איחוד" מה"שומר הצעיר" מ"בני עקיבא", כולם ניצולי שואה. הייתי גם המזכיר, וגם התרבותניק. כל עונג שבת הייתי מכין עיתון היתולי ופיליטונים. התחילו להגיע גם חברים מקבוצת "אחווה" של הלל זיידל (לימים ממפקדי ארגון הבריחה וח"כ). שם הכרתי את רחל – רעייתי לעתיד.
נשאנו ב- 26 למרץ 1946. הנשואים שלנו נערכו בקיבוץ איחוד בלודז'. היו אלה נישואים ראשונים של צעירים ניצולי שואה.
עזבנו את לודז', והגענו עם כל הקיבוץ לשצ'צין, משם למחנה העקורים בעיר לייפהיים. חליתי מאוד, ואמי
החזירה אותי ללודז'. רחל הצטרפה אלי מאוחר יותר. בינתיים אמי נישאה בעידודי למנדל קופלביץ'. שכרנו חדר קטן, עם שירותים בחוץ, והפכנו אותו לבית. כל הזמן הגשנו בקשות לעזוב את פולין, ונענינו בשלילה. בינתיים ירד "מסך הברזל על פולין, ונשארנו שם. התחלתי
ללמוד עיבוד עורות וייצור ארנקים בבי"ס אורט, קיבלתי תעודות הסמכה, ותעודת אומן. פתחתי עם חבר בית מלאכה לתיקוני ארנקי,
והעסקנו בו 30 איש. קנינו דירה גדולה יותר, וחיינו ברווחה. באוקטובר 1956 עלה גומולקה לשלטון ואנחנו קיבלנו היתרי יציאה.
מכרתי את חלקי בעסק, קנינו רהיטים, מקרר, שמיכות פוך ועוד, ושלחנו את הרכוש לארץ דרך הים.
ב-21 לאוקטובר, הגענו לארץ, לבושים במעילי פרווה, כשהטמפרטורה הייתה 35 מעלות...
בחרנו לגור בגבעת אולגה במעברה. עבדתי בפרדס בחפירת גומות, אך הייתי מאושר. נסעתי לבקר חברים בתל אביב,
ונפגעתי על ידי מכונית.

רחל, לולק, אמו ובעלה השני - מנדל קופלוביץ

 

אמי ובעלה השני מנדל קופלוביץ עלו ארצה ב- 1957. מנדל השתלב בארץ, פתח בית מלאכה, ונפטר ב- 1983 והוא בן 83.
אמי נפטרה שנתיים אחריו בשיבה טובה.
רק לאחר מותו של מנדל קופלוביץ גיליתי את היצירות שכתב בנו אברמק "שירים משל עצמי". התפעלתי מהשירים. בשנים הבאות פעלתי לתרגומם, לפרסומם ולהוצאתם לאור במסגרת "יד ושם". ב- 1995 השגתי הסכמה מעירית לודז' לקרוא  רחוב על שם "המשורר אברמק קופלוביץ, ולזכר מליון וחצי ילדים יהודים שנספו בשואה". על המצבה של מנדל קופלוביץ חרטתי גם את שמו של אברמק.
לסיפור המלא.

ב-1957 התחלתי לעבוד בתעשייה הצבאית, תחילה כסבל, ואח"כ כפועל בקו הייצור של תמ"ק "עוזי". בהמשך למדתי הנהלת חשבונות ועברתי לעבוד באגף המנהלה של תע"ש. כל יום ראשון הייתי יוצא בחמש בבוקר מגבעת אולגה לתל אביב, וחוזר הבייתה רק ביום שישי.
בסוף קיץ 1957 עברנו לגור בחולון. כשאמי נפטרה, ירשנו ממנה בית קטן אותו שיפצנו, הרחבנו וטיפחנו אותו, ובנינו לו גינה.
אנו גרים בבית הזה - עד היום.
במחנה זקסנהאוזן נדרתי נדר "לזכור ודבר לא לשכוח". כחלק מקיום הנדר, התחלתי להרצות בימי השואה בפני תלמידים וחיילים.
המשכתי בהרצאות במסגרת המדור להוראת השואה של יד ושם בגבעתיים.
כמו כן, כאמור לעיל, אספתי וערכתי 3 כרכים המתעדים צילומים, מסמכים וגזרי עיתונות בין השנים 1939 – 1945.

שיחזרתי קטעים מיומן שכתבתי בגטו שנלקח ממני במחנה הריכוז. כחבר בהנהלת ארגון יוצאי לודז' פעלתי להנצחת מורשת השואה
(באותם הימים הדבר היה בגדר טאבו). בהשפעתי הוסיפו לכותרת הארגון שם נוסף - "וועדה להנצחת קדושי גטו לודז'".
כמזכיר הארגון טיפלתי בגיוס מתנדבים, וניהלתי במסירות את עבודות המדרד עד לשנת 1989 . הקמנו את
האנדרטה בחולון - יצירתה של הפסלת אסתר אייזן, כשאני מסייע באיסוף תרומות לצורך זה. כיו"ר וועדת התרבות וההנצחה הייתי אחראי לתוכן האירועים של הארגון. ערכנו ערבי הנצחה. קנינו מיקרופילמים ועליהם שמות תושבי הגטו.
פעמיים העדתי נגד פושעי מלחמה העדתי נגד הנאצי פוקס אותו ראיתי משליך תינוקות וילדים מביה"ח בגטו. הוא נידון למאסר ממושך.  העדתי גם נגד קורט קריזון שהשתתף באותה אקציה.
ב-1996 לקחתי חלק פעיל במפגש בינלאומי של ניצולי שואה בוגרי הגימנסיות בעיר לודז', שבעקבותיו יצא לאור הספר: "מפגש".
ב-1977 נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן.מסרתי את מספר האסיר שלי למוזיאון שהוקם שם.  גם בחולון פעלתי לטובת הניצולים.
ב-1998 יצאתי ביוזמת ראש העיר מוטי ששון עם 650 ניצולים לגרמניה לטכס בוילה ואנזה ונאמתי שם בגרמנית.

1998 - לולק נואם בואנזה
1998 - נאומו של לולק בואנזה

באותה שנה פעלתי לאימוץ ביה"ס אורט סינגלובסקי שם הוקמה פינה מיוחדת בספריה לזכר קדושי לודז'. תלמידי ביה"ס כותבים עבודות
גמר על גטו לודז', ובתקופה מסויימת אף קיבלו מילגות לשם כך מטעם הארגון.
יצרתי גם קשר עם הכומר היפני מקוטו אוצוקה שהקים בהירושימה מוזיאון Makoto Otsuka Holocaust Education Center .
סיפקנו לו מידע, עזרה ועידוד. בנוסף אני נמצא בקשר מתמיד עם המוזיאונים לזכר השואה באושוויץ ובוושינגטון.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב- 15.6.2007 במהלך הטקס המסורתי שבמשכן הכנסת "לכל איש יש שם", זכיתי בכבוד להדליק את אחת משש המשואות כנציג "יד ושם".

לולק מדליק משואה במשכן הכנסת בטקס יום השואה והגבורה בנוכחות נשיא המדינה מר שמעון פרס


ב-1989 הוכרתי כ "ידיד יד ושם" בסניף גבעתיים. ב- 1997 נבחרתי ל"יקיר חולון" בזכות פעולות ההנצחה שאני עושה, ובשנת 2008
זכיתי באות "יקיר הלגיון הפולני" בזכות פעילותי בעמותת ידידות פולין ישראל בהנצחת מורשת השואה בין סטודנטים ונוער פולני..

1977 - לולק נבחר ליקיר חולון
2008 - לך קוצ'ינסקי נשיא פולין מעניק ללולק את אות יקיר הלגיון הפולני

 

עם המשפחה המורחבת - ילדים, נכדים ונינים
הנכדים - חיילים בצה"ל

 

אוגוסט 1998 - ליד שכונת הילדות בלודז' - כיכר החרות

 

לולק גרינפלד חבר פעיל ב"ארגון יוצאי לודז'" כבר משנת 1957. משך שנים רבות כיהן כמזכיר הארגון, ועד היום הוא חבר ההנהלה. חלק חשוב בפעילותו היה הקמת "הועד הציבורי להנצחת קדושיה" במסגרת הארגון. את הפוסטר שלעיל, יצר בתחילת דרכו בארגון.

15.8.2008 - ביום ההולדת ה-85 של לולק, כל בני המשפחה - ילדים נכדים ונינות נוסעים לטיול שורשים בפולין.
עד 120 טובים ובריאים!
כאן - בתמונה משותפת ליד מה שנשאר מביתה של רחלקה ברחוב סטארי רינק 3

באוגוסט 2009 הוזמן לולק ע"י ממשלת פולין לטקסים שציינו את 65 שנים לחיסול גטו לודז'. 4 אירועים היו משמעותיים במיוחד:
1. האוניברסיטה בלודז' השיקה מהדורה שניה של ספרם המשותף של לולק ורחלקה גרינפלד "שריקת החיים" בפולנית.
2. הבנק הפולני הנפיק 2 מטבעות לזכר חיסול הגטו. על אחד מהם מונצח ציורו של אברמק קופלביץ.
3. קונצרט חגיגי שכלל 2 יצירות שחוברו לזכר ניספי השואה, ולכבודה של ירושלים.
4. שר התרבות הפולני העניק ללולק אות כבוד עבור זכויותיו לתרבות הפולנית.

אות יקיר הליגיון הפולני
אות כבוד מה- 12.8.2009
2 המטבעות שהנפיק הבנק הפולני

חמשת הנינים של לולק ורחלקה גרינפלד
חמשת הנכדים של לולק ורחלקה גרינפלד

 


זהו פסל ראשו של לולק גרינפלד המוצג בעיר טורון שבפולין בביה"ס הגבוה לפילולוגיה בו מלמדים גם עברית לסטודנטים המגיעים מרחבי מזרח אירופה. הפסל הוצג לאחר שלולק הרצה שם על חוויותיו מהשואה. הפסל מוצג בספריה ע"ש אליעזר בן יהודה.

 

החומר נכתב על פי תיעוד ומסמכים, ומתוך ספרם האוטוביוגרפי המשותף של רחל ולולק גרינפלד: "שריקת החיים".

הגברת קָטָז'ינָה קוּקְלָה מאוניברסיטת ורוצלאב - המחלקה לבלשנות - המכון לעיתונאות ולתקשורת ציבורית כתבה את העבודה הבאה
לשם קבלת תואר מוסמך בהדרכת prof. dr hab. Stanislaw Beres בוורוצלב , שנת 2011

הניצול מליצמאנשטאט גטו - סיפורו של אליעזר גרינפלד

גם בגיל 90 - לולק לא מפסיק להפתיע...

בקישור שלפניכם - חגיגת יום ההולדת של לולק: לולק בן 90.

עד 120!!!

 

 

מכתב תודה מ"יד ושם" על
פעילותו של לולק.

בחודש מאי 2014 ביקר האפיפיור בישראל. בביקורו ביד ושם בירושלים הוא נפגש עם 6 ניצולי שואה, נשק לים וביקש את סליחת העם היהודי.

לולק גרינפלד היה אחד מבין ששת הניצולים.
האפיפיור קיבל ציור שציר אברמק קופלביץ' כמזכרת.

 

 
במפגש עם האפיפיור ביד ושם
 
תמונת ה"חסיד" שצייר אברמק קופלביץ
 
במפגש עם האפיפיור ביד ושם

תמונות שצולמו במסגרת "מתנה לדורות"

 

לולק ורחלקה גרינפלד
המשפחה המורחבת
לולק ורחלקה עם הנינים

 

 

מומלץ לצפייה ברזולוציה 1024/768

בנייה ועיצוב אתר: לאה כהן נכדה למשפחת גיל מרחוב פיוטרקובסקה 31 בלודז'