לילי מיטל

הערה: הסיפור נכתב ע"י טל אשכנזי ונועה ברמן מכיתה י"א 5 שבביה"ס "הדסים" במסגרת חקר עדויות בעבודה בהיסטוריה.

בעבודת העדות שלנו ראיינו את ניצולת השואה, לילי מי-טל, שסיפרה לנו את סיפור חייה בתקופת השואה (לפני ואחרי).

"הייתי ילדה מאוד מאושרת עד ש.." סיפרה לילי.
היא הייתה בת יחידה, אך ממש לא מפונקת. אביה גר בצעירותו בעיירה קטנה שלא היו בה בתי ספר תיכוניים, ולכן למד בברסלאו, אז גרמניה, היום Wroclaw בפולין . לאחר מכן עבר ללמוד בבית ספר גבוה למסחר.
אמה גדלה בלודז', אך בזמן מלחמת העולם הראשונה היא ברחה עם הוריה לרוסיה. שם הספיקה ללמוד בבית ספר רוסי וסיימה שם את הבגרות,עד שהתחילו הפוגרומים הקשים נגד היהודים במהפכה הקומוניסטית והם ברחו מערבה, חזרה ללודז'. בעקבות החינוך הרוסי, בוא המשמעת הייתה רצינית מאוד, והחינוך הגרמני, שהמשמעת בו הייתה חזקה מאוד, לילי קבילה חינוך עצמאי. היא גדלה להיות ילדה ממושמעת עם בסיס מאוד חזק "לדעת להתמודד עם החיים", ועל חינוך זה היא מודה להוריה מאוד.
לא היה חסר לה כלום, היא גדלה בבית שהיה בו הכול, משפחה לא עשירה אך אמידה, עם בסיס סוציו-אקונומי טוב, לדבריה.
היא למדה בבית-ספר פרטי, שגם למדה בו בגן.

פולין לפני המלחמה ובמהלכה :
האנטישמיות הרשמית המאושרת ע"י מוסדות הממשל בפולין הייתה באוניברסיטה בעיר לבוב (כעת אוקראינה). הסטודנטים היהודים לא הורשו לשבת בקדמת הספסלים באוניברסיטה, אלה רק במושבים האחרונים בכיתה. זה היה מאוד בוטה ו"סימן לרעות".
פולין נמצאה בין גרמניה לרוסיה, ושתי המדינות רצו לכבוש אותה בגלל שהיא הייתה מדינת נמל לים הבלטי. פולין סבלה מהתקפות מכל החזיתות.
ב-1938, לאחר שכבר היה בטוח שהיטלר הולך לקראת כיבוש ומלחמה, התרחש ליל הבדולח ב-9 בנובמבר.
פה כבר היה סימן ברור שהיטלר הולך בצורה מאוד בוטה נגד היהודים. כבר אז היו מחנות ריכוז בגרמניה שאליהם נשלחו לא רק יהודים אלה גם גרמנים קומוניסטים, הומוסקסואלים או חולי נפש.
ב-1939, ב-1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה. האוכלוסייה בפולין הבינה את המצב והתחילו לחפור שוחות ומחילות מסתור, ולהכין מרתפים בהם אכסנו פחמים ומצרכים לחורף.
אף אחד לא ידע שפולין תיכבש תוך עשרה ימים. תוך חמישה ימים החיילים הגרמניים כבר הגיעו ללודז',
"אף אחד לא ידע שזה יתקדם כל כך מהר". אנשים התחילו לברוח מזרחה לרוסיה, הם רק חשבו כיצד לברוח מהגרמנים ולא חשבו על העובדה שאין להם לאן. הבריחה מהבתים הייתה קשה מאוד. נפלו בה אלפים כי הפציצו את הכבישים שהיו מלאים בבני אדם. כמעט ולא היו רכבים מוטוריים אלא היו עגלות סוסים, כרכרות, והולכים רגל. "מחקו את החיים בכבישים", סיפרה. ברוסיה לא היה יותר טוב, "לא ליקקו דבש", חלקם חזרו כי התנאים היו קשים, וחלקם לא שרדו.

כאשר לילי הייתה בסוף אוגוסט 1939 אצל סבתא וסבא שלה מצד אבא, בעיירה קטנה על הגבול, פראשקה. אבא שלה התקשר אליה ואמר לה לחזור מיד הביתה. זה כבר היה קשה. הכבישים היו סתומים כי כולם ידעו שעומד לקרות משהו, ולילי חזרה באוטובוס לבית הוריה.
וב- 1 בספטמבר בחמש בבוקר הגרמנים נכנסו לפראשקה והמלחמה החלה.
סביה מצד אמא ברחו לדוד שלה, שגר בוורשה. וורשה הייתה העיר בירה ולכן חשבו שהיא לא תיכבש כל כך מהר, וכאשר תיכבש לא ישנו בה את החוקים בצורה דרסטית, כי היטלר יכבד את העיר. זאת הייתה הפעם האחרונה שלילי ראתה אותם.

לילי הייתה בת 13 כשפרצה המלחמה. היא הייתה עוד צעירה, עוד לא הספיקה לחיות את חייה. היא סיפרה שייצר החיים אצלה היה חזק והוא שנתן לה כוח להמשיך ולהלחם לחיות, בניגוד למבוגרים שכבר התחתנו, והעמידו צאצאים, ועברו הרבה בחיים שלהם, לא היה להם כוח.
היא הייתה רחוקה מהחיים היהודיים, ממשפחה של חילוניים, הם לא שמרו על מצוות היהדות באופן מיוחד. היא סיפרה שחיו חיים פולניים יותר מאשר חיים יהודיים, כך זה היה גם מצד אביה וגם מצד אמה. אולם תמיד ידעה שהיא יהודייה ולא התכחשה לעובדה זו. (כיום היא עדיין חילונית, אך שומרת מאוד על מסורת החגים בקרב ילדיה: הם מבלים ביחד את כל החגים ולא נוסעים לשום מקום לפני החג כיוון שחשוב להם להישאר יחד בחגים. היא ציינה שהם פועלים כך לא בכדי לשמור על הצד הדתי, אלא על הצד ההיסטורי של עם ישראל מעצם חשיבותו.)

כניסת הגרמנים ללודז':
"ברגע שהגרמנים נכנסו ללודז', מהר מאוד התחילו הבעיות".
עם כניסתם, התחילו לעצור אנשים ברחוב. את החסידים שהסתובבו ברחובות עם פאות ולבוש חסידי עינו והתעללו בהם ברחוב בצורה מחרידה: אמרו להם לשבת על הברכיים עם מברשת שיניים ולנקות את הכביש, חתכו להם את הפאות, משכו להם בזקנים וכו'.
עם הזמן הוצאו גזרות נגד היהודים. ליהודים אסור היה ללכת ברחובות ראשיים בשעות היום; ולאחר מכן לא הורשו בכלל. היהודים הוגבלו בזמן יציאתם מהבית. חנויות של יהודים חויבו לתלות שלטים שיבדילו אותם מחנויות של גויים, מה שגרם לפריצות לחנויות יהודים ולביזה. יהודים חויבו לענוד סרט צהוב שיבדיל אותם מהכלל, וזה הפך מאוחר יותר לטלאי. חשבונות של יהודים נסגרו והם לא יכלו להוציא כסף, ולהתקיים. מי שלא שמר על החוקים שילם בחייו, או נשלח לכלא/מחנה עבודה. הנאצים התייחסו בצורה אגרסיבית כלפי היהודים, והיה מסוכן לצאת למקומות שוממים.
הגרמנים המקומיים שיתפו פעולה עם השלטון כדי לחיות בביטחון ולהעלות את מעמדם בפני השלטון הנאצי.

לילי סיפרה שכאשר הגרמנים נכנסו לוורשה הם עצרו את דוד שלה (מצד אמה), למרות שלא היה לבוש בלבוש חסידי, ומאז לא שמעה ממנו. לא יודעים מה עלה בגורלו, "תפסו אותו וזהו זה, נעלם..".

באחד הימים בחזרתה הביתה, רק אמה הייתה בבית, ועל הדלת היה פלקט גדול ובו רשום "הדירה מוחרמת". היא רצה ישר לסבתה שגרה בהמשך הרחוב. אמה סיפרה לה שרצתה לקחת כרית בשבילה, אך החיילים הגרמנים אמרו לה "מה את גונבת?". היא והוריה עברו לגור בבית סבתה מלית ברירה, וברשותם היו רק הבגדים שעליהם.
לילי סיפרה שהוריה נשארו שלווים, לא היסטריים, מה שהשאיר אותה רגועה. היא לא יודעת עדיין איך הם עברו את הטראומה הנוראה הזו, רק ידעה שזה דרש מהם "כוח נפשי עצום".
בהתחלה לילי עוד המשיכה ללכת לבית הספר כרגיל (בית ספר פולני, שבו למדו ילדים גם ממוצא גרמני וגם יהודי), עד שיום אחד נכנסה לכיתתה מנהלת בית הספר ופניה לא העידו כרגיל. היה לה מכתב ביד, מהשלטון הגרמני. היא שוחחה בשקט עם המחנכת ואז הודיעה "כל הילדים מ'דת משה' לא ילמדו בבית הספר יותר ממחר". בשביל לילי, שלמדה בבית ספר זה מהגן ועד היותה בכיתה ח', זה היה שוק גדול מאוד.

* הרכב האוכלוסייה של לודז' היה מורכב מ31.8% יהודים, מה שמראה על המקום הנכבד שהם תפסו באוכלוסייה.

השלטון הגרמני שהחל לשלוט על העיר לודז' החל לחפש ראש לקהילה היהודית בעיר, כדי שיהיה אחראי על קהילה זו - היודנראט. על היודנראט הוטל לבצע את המדיניות הנאצית (מחקתי הגטו)מה שאמר להוציא אל הפועל את פקודות השלטון הגרמני ולהבטיח את שליטת הגסטאפו - המשטרה החשאית- ביהודים. היה ידוע שזה תפקיד מאוד קשה מוסרית, "בין פטיש לסדן". אם הנבחר לא יהיה בסדר עם הגרמנים, כל הקהילה אבודה, ואם הוא לא יהיה בסדר עם היהודים זה יהיה על מצפונו.
האנשים בקהילה לא רצו להיות בתפקיד ראש הקהילה מכמה סיבות כגון:

לא רצו לשתף פעולה עם הגרמנים, מה שיכול ליצור מצב שיחשבו שהם בוגדים.
לא רצו לעזור לגרמנים להשיג את מטרותיהם.
לא רצו למלא אחר פקודות של הגרמנים, בידיעה שזה פוגע בקהילה.
היה בתפקיד קושי נפשי קשה.
לא רצו שהיהודים האחרים יראו אותך באור שלילי.
המצב יכול לגרום לסכסוכים בתוך החברה היהודית.

היו אנשים שנבחרו על ידי הגרמנים, אך סירבו לתפקיד (למרות שהתפקיד יכול להקנות להם הטבות). בגטו לודז' היה רק בן אדם אחד ויחיד שהגיש את מועמדותו לתפקיד, והוא קיבל אותו. שמו היה מרדכי חיים רומקובסקי. הוא היה רווק, פעיל בציבור עוד לפני המלחמה, אשר ניהל בית יתומים יהודי בלודז'.

מאז בחירת רומקובסקי לראש הקהילה, התחילו לדבר על הקמת גטו ליהודים בלודז'.
מיקום הגטו היה באזור הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר מבחינת התשתיות והאוכלוסייה בו, החלק המוזנח ביותר, שבו גרו פושעים רבים, זונות, אנשים עניים מהמעמד הנחות. בגטו התשתיות היו ירודות ביותר, מערכת ביוב כמעט ולא הייתה, ולרוב לא היו מים זורמים בדירות. היו בארות רק בחלק מחצרות הבתים.
היו מעט מאוד בתים הבנויים מלבנים ומלט. היו בתים רבים קטנים וחד קומתיים מעץ.
האנשים שגרו באזור הגטו בעבר, גורשו מבתיהם על ידי הגרמנים, בכדי לעשות מקום ליהודים הבאים מהעיר.
כשהיהודים הגיעו לגטו, הם התחילו לרוץ ולחפש לעצמם מקום מגורים. אביה של לילי מצא להם חדר בקומה שלישית.

הגטו:
"בהתחלה זה היה מאוד קשה".
לילי אמרה שעם כניסתם לחדר שמצא אביה, הם הבינו שהמשפחה שגרה בחדר זה לפני כן נזרקה משם שעות ספורות לפני הגעתם. המיטה לא הייתה מסודרת, והכלים עוד היו על השולחן (כאילו גורשו באמצע הארוחה). היא תיארה את החדר כחדר קטן ועלוב), ובמקומו הייתה פינת בישול קטנה עם וילון. בגלל שלא היו מים זורמים בחדר, היא הייתה סוחבת מים מבאר שהייתה ברחוב סמוך. (מחקתי ..ואבא היה מוריד...)שירותים ומערכת ביוב לא היו גם כן, ולכן אביה "אילתר" אסלת שירותים. הוא הוציא את מקום הישיבה מכיסא ומתחתיו הניח דלי
בחורף, לא היה ממה להתחמם. הדליים עם המים קפאו, כך שלא היה מים בכלל. הם חיו בגטו בקור של מתחת לאפס מעלות. אנשים היו שורפים רהיטים כדי להתחמם, אך הם ידעו שזה לא פיתרון כיוון שזה לא יחזיק להרבה זמן.
בהתחלה הם גרו 10 אנשים בחדר: לילי, הוריה, ומשפחת דודיה עם כלבם.. כולם חיו ביחד בצפיפות רבה בחדר, עד שכל אחד מצא לעצמו חדר למגורים.
בשלב מסוים, הגרמנים הוציאו צו שדרש למסור את כל הכלבים. זה היה להם קשה מאוד כי הם אהבו את הכלב מאוד.
לקח זמן, אך בסופו של דבר הם נכנסו לשגרה, הסתגלו לתנאים החדשים "זה בכלל לא היה פשוט".

רומקובסקי החל לפעול לפי תוכניתו שאמרה שהחיים בגטו צריכים להיות מבוססים על עבודה- ככל שהיהודים יעבדו יותר למען הגרמנים ויספקו להם סחורה (כל מה שהגרמנים הזדקקו לו- בגדים ונעליים לצבא הגרמני, ולאוכלוסיה), ככה הגרמנים לא ימהרו לחסל את הגטו, מה שיאריך את הישארותם בחיים.
התחילו לבנות מפעלי עבודה ("רסורטים"), בהם הכינו כל מה שהגרמנים היו צריכים.
הוחלט להקים בית ספר לילדי הגטו, שם למדו בשתי משמרות, כיוון שלא היה מקום לכולם. לילי סיפרה שהם לא ממש למדו שם; והוסיפה "הרגשנו שכל העולם נגדינו, המתח הנורא וכל השנאה כלפינו". בית הספר היה ממוקם על יד בית הקברות היהודי. "בהפסקות היינו בורחים לבית הקברות כי זה היה המקום הירוק היחיד".
במסגרת בית הספר הילדים קיבלו מרק או פרוסת לחם, אך היה ידוע שבמסגרת העבודה מקבלים מנות גדולות יותר של אוכל. לאחר שנה וחצי, בית הספר נסגר והילדים הבוגרים הלכו לעבוד, הילדים הקטנים העמידו פני מבוגרים בכדי ללכת לעבוד ולקבל אוכל.
יהודים קיבלו תלושים למנות קצובות מאוד. לילי תיארה שהם קיבלו לחם "כמו מלט", ירקות קפואים, מעט מאוד שעורה, שקית של סוכר חום ומעט מאוד קמח. היה קשה מאוד לבשל ללא מצרכים. את קליפות תפוחי האדמה לא זרקו, אלא הכינו מהן לביבות.
במהלך השהות בגטו, האוכלוסייה התחלפה שם כל העת. הגרמנים ארגנו משלוחים "כאילו לעבודה", ואף אחד לא ידע את היעד האמיתי של המשלוחים. במקום התושבים שנשלחו, הביאו פליטים חדשים גם מעיירות סמוכות ללודז', וגם מאירופה: הולנד, צ'כיה, גרמניה ועוד.
הובאו גם צוענים שהקצו להם שטח מגורים נפרד. ידוע שבשטח זה היו מחלות מידבקות, ובגלל הפחד מהתפשטות המחלות המחנה חוסל והצוענים נשלחו למחנות ההשמדה.
בשנת 1943, הייתה סגירה טוטאלית של כל הגטו. אנשי האס.אס הלכו מבית לבית וקראו לדיירים לרדת לחצר. הם העמידו אותם בשורות ומיינו אותם לשמאל וימין (שמאל- משלוח, ימין- נשארים בגטו). אחד האס.אס.מאנים אמר לאמא של לילי ללכת שמאלה. אביה נבהל, אזר אומץ ונעמד לפני הקצין וביקש בגרמנית לשחרר אותה. "קרה נס, שיחררו את אמא". האס.אס.מאן יכול היה להוציא אקדח ולהרוג את שניהם, "אין למה ואין מדוע, זה מה שהיה". כשהם התחילו לעלות במדרגות בחזרה לחדר, לילי סיפרה שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ראתה את אביה בוכה.

המקרה הבא שהיה בגטו ש"כל מי שהיה בגטו לא ישכח לעולם", היה כאשר רומקובסקי הודיע שצריך להוציא את כל אותם האנשים שלא מביאים תועלת לגטו (ילדים וזקנים). זקנים כבר בקושי היו. בנאום הגדול הוא הכריז "אמהות, מסרו את הילדים שלכם, אחרת כולנו אבודים". דבר זה היה נוגד כל הגיון ורגש אנושי, והיה בלתי נסלח, אך למרות זאת בוצע בחלקו הגדול. המשטרה היהודית תרמה לזאת כיוון שידעו שחיי המשפחות בסכנה אם לא ימסרו את ילדיהן. הם היו מושכים את הילדים מזרועות האימהות וזורקים אותם למכוניות. "היום הטרגי ביותר שהיה בגטו, הבלתי נסלח והבלתי נשכח".

אביה של לילי עבד במחלקה הסניטארית בגטו: ביקורת של מצב סניטרי במטבחים ציבוריים, בתי-חולים וכו'. העבודה המשפילה והקשה ביותר הייתה ב"שייס קומנדו" הנקרא גם "קומנדו-קקי". אלה היו אנשים שתפקידם היה לנקות את הבורות שאליהם נזרקה הפסולת מבתי השימוש ומהבתים. זאת הייתה עבודה נוראית, שבדרך כלל עבדו בה אנשים שקיבלו עונש. הם סחבו חביות גדולות, מילאו אותן בשפכים ורוקנו אותן במקומות המיועדים לכך.
אמה עבדה בבית חרושת לעץ. זאת הייתה עבודה קשה גם כן. היא הייתה צריכה לאסוף את שבבי העץ לשקים ולסחוב אותם למקום אחר במפעל.
לאחר שנה וחצי, לילי החלה לעבוד במפעל לכובעי נשים. לילי סיפרה שהיא נהנתה מהעבודה (עד כמה שאפשר) כי זו הייתה עבודה נעימה ולא קשה.
אחרי מפעל הכובעים היא עברה לעבוד במפעל עור. שם הכינה מסגרות מעור שנועדו להכניס בתוכם אתי חפירה של חיילים.
באותה תקופה היו הרבה מחלות בגטו, ולאחר זמן קצר לילי חלתה במחלת טיפוס קשה. במהלך המחלה לילי אבדה את הכרתה והייתה מרותקת למיטה כחודש.
אביה פנה לד"ר הנריק אפשטיין שהבטיח לא למסור את שמה של לילי לשלטונות למרות שניתנה הוראה מפורשת למסור כל מחלה מדבקת לשלטונות, וכך אפילו סיכן את חייו למענה (רופא שלא מוסר שם, ברור שהוא הולך לאבדון). "פחדו למסור אותי לבית חולים משום שזה היה בית חולים נפרד לחולים מדבקים ואת הילדים היו זורקים מקומה רביעית ישר למכוניות, אבא שלי ידע את זה ופנה לד"ר אפשטיין". ד"ר אפשטיין אמר שהדבר היחיד שאולי יציל את לילי זה להשקותה במי סוכר, וכך עשו. הוריה מכרו את מנות האוכל שלהם בתמורה לסוכר, סחר חליפין, ואכן היא הבריאה.
כעבור תקופה קצרה, כמה חודשים לאחר שהבריאה, אביה קיבל פצעים על הצוואר. היה ידוע שאנשים בגטו מקבלים פצעים מוגלתיים עקב חוסר ויטמינים, אך זה לא היה זה- אביה חלה בשחפת בבלוטות הלימפה שעברה גם לריאותיו. באוקטובר, כעבור חצי שנה, בעודה בת 15 וחצי, הוא נפטר. לילי חיה בזכותו, הודות לו היא נשארה בחיים, "הוא הקורבן".
היא נשארה רק עם אמה אשר עבדה כל הזמן.

לילי לא חזרה לעבוד במפעל העור, אלא התחילה לעבוד במשרד של מרשם תושבים. שם היא עבדה במשמרות, כיוון שכל הזמן היו משלוחים פנימה והחוצה מהגטו.
הובאו אנשים מהולנד, מאוסטריה ומגרמניה, אך לא היה מקום לאחסן את כל המהגרים. לכן חלקם נשלחו מהגטו למחנות השמדה. הודיעו לאנשים שמי שרוצה תנאים טובים יותר ועבודה מחוץ לגטו, יגיע לתחנת הרכבת. אנשים האמינו כיוון שרצו להאמין בטוב, אך בעצם הם נשלחו למחנות ההשמדה. בנוסף, אמרו לאנשים לחפור בור, להתפשט והחלו לירות בהם, ואלה נפלו לתוך הבור.
לילי זוכרת אירוע מצמרר בו חמישה אנשים הומתו בגטו בתלייה, והושארו על מתקני התלייה כמה ימים. זה היה בדיוק מול חלון חדרה של לילי. "אני זוכרת שאמא לא הרשתה לי להתקרב לחלון לראות את זה".

בשנת 1944, בחודש יוני-יולי, כשלילי הייתה בת 16-17, התחילו לדבר על חיסול הגטו. מצד שני דיברו גם על התקדמות הצבא הרוסי ממזרח למערב. הם ידעו זאת מבנאדם שהיה ברשותו רדיו, ומשמעות (מפה לאוזן). הם ידעו שהרוסים הגיעו לוורשה עד לשפת הנחל, שיחררו את הצד המזרחי, ונעצרו.
אז הודיעו שהגטו עומד להתחסל. בחודש יולי החלו המשלוחים. הם התבצעו לפי מפעלי העבודה. הגרמנים הלכו מבית לבית ולקחו את האנשים. חלק מהיהודים הסתתרו כיוון שידעו שהמלחמה כבר לקראת הסוף, אך אמה אמרה שאין לה כוח לא נפשי ולא פיזי (הצטברו לה מים בבטן מתוך חולשה, והיא לא הייתה מסוגלת להילחם הלאה).
ב-12 לחודש אוגוסט לילי ואמה נלקחו. הם לא ידעו דבר בקשר להשמדה, למרות שבמשרד רישום התושבים היו שמועות שישנו מחנה ובו ממיתים אנשים, אבל כמובן שלא רצו להאמין לידיעות מסוג זה. לילי הלכה עם אמה למקום המפגש. מותר היה לקחת רק מעט חפצים בחבילה אישית."קבלנו לדרך חצי כיכר לחם ושקית סוכר".
הנסיעה הייתה מאוד טראומטית . היא סיפרה שהכניסו אותה לקרונות של בהמות עם חלונות קטנים רק למעלה. לא היו מושבים, כולם ישבו על הרצפה והמשיכו לדחוף עוד אנשים פנימה, גם כשלא היה מקום לשבת. מידי פעם הרכבת הייתה נעצרת, לא ידוע למה ולכמה זמן, והם היו מחכים שעות רבות עד שהייתה ממשיכה "הנסיעה הייתה ארוכה מאוד".

אושוויץ:
בסופו של דבר, לפנות בוקר, הם הגיעו לאושוויץ. הוציאו אותם מקרונות, ולא היה להם מושג לאן הגיעו. "זה היה מחזה קשה". אנשי האס.אס עמדו עם הכלבים הגדולים, עם מקלות ועם רובים, והרביצו. הם חילקו את הגברים למקום אחד ואת הנשים למקום השני. "חשבנו שהולכים להתקלח".
הם ראו את האנשים במחנה מסתובבים עם בגדי עבודה עם פסים, ואמה אמרה לה "תראי, הם עוד עם פיג'מה".
הם הגיעו לשער ובגרמנית היה כתוב "העבודה משחררת". ליד הם ראו ערימות של מכונות תפירה, ואמה אמרה לה "מזל שסבתא לימדה אותך לתפור, לפחות תוכלי לעבוד בתפירה". היא המשיכה ללכת על יד אמא שלה, אך "בגלל שאמה נראתה רע הפרידו בינינו בגסות". לילי שאלה חייל גרמני מתי היא יכולה לראות את אמא שלה והא ענה לה "כל יום ראשון עלמתי, כל יום ראשון". בהתחלה האמינה לדבריו, אך מאז לא ראתה אותה.
"הטראומה שמפרידים את המשפחות, המראה של הכלבים, האגרסיביות והקבלה היו טראומתיים".
היא המשיכה ללכת עם השיירה ובדרך שמעו פתאום צלילי מוסיקה. בצד הכביש, הן ראו תזמורת שניגנה מוזיקה קלאסית. "זה היה מחזה סוריאליסטי, לא ניתן להבנה" .
הכניסו אותם למבנה. בפנים הן דרכו על ערימות בגדים שהגיעו עד הברכיים. מסביבן הסתובבו גרמנים עם רובים וציוו אליהן להתפשט. הן נשארו עם תחתונים וחזיות, אך אמרו להם להוריד הכול. היא הרגישה מושפלת בצורה שאי אפשר לתאר במילים. את התחתונים היא שמה בנעליה כיוון שאמרו להן לקחת איתן את הנעליים, אבל גם אותן לקחו בסופו של דבר.
אחרי כן הכניסו אותן לחדר שבו גילחו אותן במקומות הצנועים שלהן, ואז הן נלקחו ל"מספרה" (שם גילחו להן את השיער). ב"מספרה" עמדה אס.אס.מאנית עם מקל שהורתה מה לעשות. כשלילי נכנסה, האס.אס.מאנית החליטה פתאום לא לגלח לגמרי את שיערותיה. היא נשארה עם שיערות קצרות.

מרחוק הן ראו ארובה גבוהה וממנה יצא עשן סמיך. נאמר להן ששם אופים לחם להמוני האסירים.
כשהן הגיעו הכניסו אותן למקלחות מים, ואחר כך חילקו להן בגדים, ללא נעליים. הבגדים לא התאימו לאף אחת, אישה נמוכה קיבלה בגדים גדולים ואישה גבוהה קיבלה בגדים קטנים. לילי קיבלה חולצה קטנה וחצאית עד הרצפה.
האדמה הייתה חצץ שחור, לכן היה קשה מאוד ללכת עליו יחפים, שלא לדבר על לרוץ.
השאירו אותן הרבה שעות בחוץ, שעות נוראיות וקשות מבחינה רגשית.

לבסוף, הכניסו אותן למבנים ששימשו פעם כאורוות לסוסים. הם היו מחולקים לתאים קטנים, תא אחד לסוס. הבנות חולקו לתאים, כשבכל תא היו בין שלושים לארבעים בנות. הן ישבו בפיסוק, כשאחת יושבת בין רגליה של השנייה, כמו סרדינים.
האס.אס.מאנית ששמרה עליהן הייתה בחורה צעירה אוקראינית, ג'ינג'ית "בצבע תפוז", שלדעתה "נראתה כמו מכשפה, יפה היא לא הייתה". אישיותה הייתה איומה, והיא הייתה מאוד אכזרית, "מפלצתית". היא לבשה גלימה שחורה ארוכה, ממש כמו מכשפה.
בלילות אסור היה להוציא הגה, ומי שרצתה להתפנות עשתה את צרכיה בדלי בכניסה לתא. כאשר אישה ביקשה מים באמצע הלילה, האס.אס.מאנית לקחה דלי מים ושפכה אותו על כולן בתא.
הארוחה שקיבלו הייתה סיר מרק גדול לכל 10 בנות, והן היו צריכות לשתות ממנו. לילי סיפרה שהיא לא הייתה מסוגלת להשתתף בארוחות הקבוצתיות.

מאוחר יותר, העבירו אותן לצריף אחר שהיו בו דרגשים של שלוש קומות. ללילי היה מזל שהיא הייתה בדרגש העליון כי שם יכלו לשבת זקוף. לידה ישבה אמא עם ביתה. לילי עוד לא השלימה עם העובדה שאמה לא איתה, דמעות זלגו לה בלי הפסקה. האישה שישבה לידה הייתה מקסימה, וכל כך לבבית כלפי לילי. הלטיפות שקיבלה ממנה מבחינה נפשית עזרו לה בצורה משמעותית כל כך, ולילי אפילו לא יודעת איך קוראים לה. היא לא ראתה אותה יותר, אבל היא לעולם לא תישכח אותה כיוון שהיא מעריכה את זה מאוד.
שלוש פעמים ביום היה מיפקד: מוקדם בבוקר, בצהריים ובערב. חולים נלקחו לחדר החולים, ונשארו שם עד שהבריאו או שלקחו אותם למשרפות.
הזוועות באושוויץ היו נוראיות. היו התאבדויות על הגדר החשמלית, אך לא פינו את הגופות. הגרמנים השאירו אותן שם כדי ש"אנו בעמידתנו במפקד נסתכל נראו את המראה הקשה".

מזג האוויר היה קיצוני. בלילה היה קור אימים, אך ביום כשהשמש זרחה היה חם מאוד. לא היו להם בגדים מתאימים גם לזה וגם לזה. במסדרים כשהיה קר, הן ניסו לעמוד כמה שיותר קרוב אחת לשנייה, למרות שהיה אסור, והן לקחו סיכון גדול מאוד.

באחת הריצות שהריצו אותן, לילי נפצעה בכף רגלה, והוא הזדהם מאוד. הזיהום היה כל כך חמור שהופיע לה פס אדום שהגיע עד הברך. לילי התיידדה עם כמה בנות אשר היו איתה, והן עזרו אחת לשנייה. על מנת לרפא את פצעה, כשהבנות הלכו להביא את השתייה בבוקר, גנבו כל פעם תפוח אדמה חי בשביל לילי. הן אמרו לה ללעוס אותו ולשים על הפצע, אותו דבר עשתה עם הלחם שקיבלה. התסיסה של התפוח אדמה והלחם על הפצע אכן עזרה, ולילי יכלה לעמוד שוב על שתי הרגליים למרות הכאב. הבנות השתדלו לעזור לה לעמוד במסדרים, למרות הסיכון הגדול.

כל כמה זמן הייתה מגיעה קבוצה של קציני אס.אס, לבושי כפפות לבנות (כך זכרה לילי), לצריף וערכו סלקציה (מיון). הם ציוו על הבנות להתפשט ולעשות תהלוכה בעירום. בנות רזות וחלשות מאוד נלקחו לתאי הגזים. לילי עברה שמונה סלקציות כאלו.
באחד המקרים הגיעו מספר קציני אס.אס. וביקשו לקחת שתים עשרה בנות הכי בריאות לעבודה מיוחדת. לילי בלטה עם שיערה השחור, אי לזאת קבוצת הקצינים הבחינה בה ועשתה לה סימן לבוא. כשראו שהיא צולעת, הורו עליה לחזור. לאחר שעתיים גילו שהשתים עשרה הבנות נלקחו לתאי הגזים. "הכול ניסים ונפלאות- משחקי הגרמנים".

לילי הייתה באושוויץ שבעה שבועות, "תקופה שאי אפשר לקרוא לה תקופת זמן".

ב-7 לאוקטובר, לקחו כ-600 בנות, ביניהן לילי, לעבודה מחוץ למחנה. עדיין לא היו ללילי נעליים. יולה, חברתה שלא נבחרה לעבודה זו, נתנה ללילי את הנעליים שהיו לה כמתנה.(עם הנעליים האלה לילי סיימה את המלחמה).
הכניסו אותן לרכבת והסיעו אותן למקום בלתי ידוע. הן הגיעו בלילה לעיירה קטנה וברקע שמעו כלבים נובחים. לקחו אותן דרך רחובות קטנים עד שהגיעו למבנה גדול. הן עלו לקומה השנייה שבה היה אולם ענק ובו דרגשים חדשים בעלי שתי קומות. על כל מזרון הייתה מונחת צלחת עם ספל וכף. הבנות החלו לצבוט את עצמן כדי לוודא שהן לא חולמות, לא יכול להיות שהן הגיעו למקום כזה.
במרתפים מתחת, היה בית חרושת לפצצות זמן. הן היו הראשונות (600 בנות) שהתחילו לעבוד שם. חלק קטן מהקבוצה הועסקו במטווייה. חלקן היו תחת מנהלי עבודה צרפתים, שבויי מלחמה או אסירים פוליטיים. הצרפתים הגיעו לשם עם משפחותיהם ונהנו מתנאים טובים הרבה יותר מאלה של הבנות. הם הובאו לשם על ידי הגרמנים כיוון שהיו בעלי מקצוע מעולים בתחום זה. לילי הייתה תחת פיקוחו של צרפתי מבוגר, היא הייתה העוזרת שלו. היחסים של הצרפתים כלפי הבנות היהודיות היה טוב מאוד.הם דאגו לבנות למנות מזון צנועות מידי פעם. לעיתים הצרפתים שיבשו את המכונה בכוונה בצורה מתוחכמת כדי שייראה כאילו התקלקלה. אם מכונה אחת מתקלקלת, כמובן שכל פס הייצור נעצר. הצרפתים עשו זאת על מנת לשבש את תהליך הייצור.

בבוקר הן לא קיבלו אוכל, הן רק קיבלו בצהריים מרק מירקות קפואים ורקובים ללא מלח כלל. הייתה אס.אס.מאנית אחת נחמדה שהייתה מביאה להן מלח בסתר. לעומתה הייתה אס.אס.מאנית אחרת שהייתה אכזרית מאוד.
אסור היה לבנות לדבר עם הצרפתים. פעם אחת לילי דיברה עם הצרפתי הממונה עליה, ומנהלת המחנה קראה לה ושאלה אותה בגרמנית "למה את מדברת עם אדם זר?". לילי ענתה שהיא הייתה חייבת מבחינת העבודה. מנהלת המחנה לא אמרה כלום ופשוט העיפה לה סטירה כדי שלא תעיז לדבר איתו שוב.

כשהגיע החורף לא רצו לתת להן לנוח ביום ראשון, ושלחו אותן ללכת קילומטרים בשלג ליער. שם ציוו על כל שתי בנות לסחוב בולי עץ ממקום אחד למקום אחר, ומשם בחזרה. באחת הפעמים לילי סיפרה שהיא מצאה שתי קליפות לחם קפואות בתוך השלג. היא הרגישה כאילו מצאה אוצר. היא וחברתה רות התחלקו בהן בסתר, כי אסור שאף אחד יראה אותן.

בוקר אחד לא העירו את הבנות. הדלת של האולם הייתה נעולה ובלתי ניתנת לפריצה. הבנות התחילו להבין שכנראה המלחמה הגיעה לקיצה. הן הסתכלו דרך החלונות ולא ראו אף אחד בחוץ. הן הסתובבו באולם וחיכו שמישהו יגיע לחלץ אותן,כיוון שהן חשדו שהגרמנים שמו פצצות במרתפי המפעל. עבר למעלה מחצי יום שהן היו ללא כל אפשרות לזוז משם. פתאום ראו מרחוק ג'יפים ואופנוע רוסים מתקרבים. הן הצליחו, ביחד עם הצרפתים, לפתוח את הדלתות. השמועה אמרה שהגרמנים אכן טמנו פצצות זמן,כדי לגרום להרג היהודיות. צרפתי אחד שידע על כך, בעזרת חבריו הצרפתים, נטרלו את הפצצות. קרוב לודאי שזו הגרסה הנכונה.

סוף המלחמה:
השמחה הייתה מהולה בהלם!
הרוסים הביאו לבנות אוכל. חלק מהבנות לא ידעו גבולות ואכלו יותר ממה שהקיבה שלהן יכלה להכיל, ואחת נפטרה מכך. הרוסים שהיו פראיים מאוד, שתו המון אלכוהול והתנהגו בצורה מחפירה. "היו שם מחזות לא נעימים כי היו בנות שהמעצורים נעלמו להן".
לילי, שהייתה כבר בת 18, ועוד 6 בנות שהיו מאוד קשורות אחת לשנייה, לא יכלו להישאר שם יותר והן יצאו לעיירה שלא הכירו. הן מצאו בית ריק עזוב (כאשר היטלר לקח חלק מצ'כיה ב 1938 הוא גירש את הצ'כים ובמקומם התיישבו הגרמנים. בבית הזה התיישב כומר, וכששמע שהרוסים מנצחים במלחמה, הוא נטש את הבית וברח). הבנות רצו קצת שקט, אז הן התיישבו בבית. הן התגוררו שם שישה שבועות, והצרפתים היו מבקרים אותן מדי פעם.

אחרי המלחמה:
"השעות הראשונות שם היו מדהימות. פתאום זה בית פרטי, מבולגן אבל עדיין..".
לילי לא ידעה כיצד לתאר את ההרגשה הזו.
השכנים לא התערבו, וקיבלו אותן בסדר. הן נשארו בריאות כי הן אכלו כמויות קטנות של תפוחי אדמה וסולת.
לילה אחד, להן ביקור של קצין רוסי שיכור. הוא פרץ את הדלת ונכנס בפראות. הן שכבו על המיטה מכוסות בסדין והוא בו ונשכב לידן עליו. לילי, שהייתה רחוקה ממנו, משכה את הסדין וגלגלה אותה על הרצפה. הוא קם מהר, הוציא את אקדחו ואמר שהן חייבות להתמסר לו. הייתה ביניהן חברה אמיצה, יאנקה. היא אמרה שהיא תעלה איתו לחדר ריק שהיה למעלה. הבנות נורא פחדו שיקרה לה משהו, אך בכל זאת נתנו לה לעלות איתו למעלה. כל הלילה הן לא שמעו דבר. לפנות בוקר שמעו צעדים כבדים יורדים מהמדרגות, והבינו שזה הקצין שיורד למטה ויוצא מהבית. הן עלו למעלה לחפש את יאנקה אך היא לא הייתה שם. כעבור זמן קצר, יאנקה הגיעה כולה מלאה שיערות של ארנבות. היא סיפרה לחברותיה שהיא אמרה לקצין שהיא רוצה רומנטיקה. היא ניגשה לכבות את האור וברחה בשקט, בזמן שהוא נרדם על המיטה כי היה שיכור. היא בילתה את הלילה בכלוב הארנבות של השכנים. בבוקר, קם הקצין וכנראה הבחין לשעה המאוחרת, ונבהל שמא יקבל עונש על שלא היה במחנה, והסתלק.

הבנות המשיכו להתגורר בבית עד שנסיעה ברכבת הייתה מסודרת יותר.
כעבור כחודש לילי חזרה ללודז'. היא הייתה בטוחה שהיא תפגוש את אח של אבא שלה, דודה (שהתחתן רק שנה לפני פרוץ המלחמה). היא קיוותה שהוא עבר את המלחמה בשלום, ורצתה לפגוש אותו. היא לא ציפתה לאף אחד חוץ ממנו, כיוון שהקשר ביניהם היה חזק מאוד.
לילי הלכה לקהילה היהודית לחפשו. כששמעו שהיא מחפשת את הנריק יוספוביץ', סיפרו לה ששלוש שעות לפני כניסת הרוסים למחנה, הגרמנים שלחו אנשים לברגן-בלזן. כשהיא הגיעה לארץ מאוחר יותר, היא מצאה ביד ושם העתקים של תעודות הפטירה שלו. הוא נפטר מדלקת ריאות.
אחת מבנות הדודות שלה נהרגה במארש המוות.
הדודה מתה בגטו ממחלה.
בן דודה יחד עם עוד חברים שלו הצליחו לברוח לבקתה בשדה. הם מצאו שם נר וגפרורים והדליקו את הנר. הגרמנים ששמרו מסביב ראו את האור מהבקתה. הם פלשו פנימה והרגו את כולם חוץ מאחד שהתחבא עמוק בתוך הקש שהיה בבקתה. (זה האיש שסיפר את פרטי המקרה).
שתי בנות הדודה שלה הגיעו ארצה בשנת 1957, כשלילי כבר הייתה כאן, והיא עזרה להן להשתקם.

לילי הייתה מאוכזבת מאוד. היא הלכה לדירה שבה גרה לפני המלחמה. כשבאה לצלצל בפעמון, היא התחרטה וברחה משם "באיזשהו מקום הייתה לי חרדה נוראית שאני נכנסת למקום שכל כך אהבתי והיו שם האנשים שהכי אהבתי בעולם ושזה אבוד, לעולמים. בשביל מה אני הולכת לשם בכלל? זה יעשה לי עוד חור בלב, לא הייתי מסוגלת".
בכל זאת היא רצתה לעשות קשר עם עברה, ולכן חידשה קשר עם המחנכת הקתולית שחינכה אותה בעבר.היחסים ביניהן היו טובים מאז ומתמיד. הפגישה הייתה מדהימה, היא קיבלה אותה באהבה ענקית. היא שמרה את כל התמונות מלפני המלחמה ואת כל הציורים שלילי ציירה, כאילו קיוותה לראות אותה שוב. היא נתנה אותם ללילי (הקשר נמשך עד שלילי הגיעה ארצה. כשהמשטר הקומוניסטי החריף והיה מאוד מסוכן לשמור על קשר עם ישראל, לילי לא רצתה לסכן אותה וניתק איתה את הקשר. כיום היא כנראה כבר לא בחיים).
לילי רצתה לחזור ללמוד, אז היא חזרה לביה"ס שבו למדה לפני המלחמה. בינתיים היא התגוררה אצל מכרים שחיו איתה בגטו (הם התחבאו ונשארו לגור שם גם אחרי המלחמה). באותה תקופה לילי עבדה בבית חרושת לתחתונים כדי לקיים את עצמה. ערב אחד לילי הלכה לקולנוע עם חברתה על חשבון הלחמנייה שיכלה לאכול בארוחת הערב. כשיצאו מהקולנוע, אחד הנערים שישב על הברזלים קרא לעברן "שוב היהודיות המטונפות". הן לא האמינו למשמע אוזניהן, "רק יצאנו מהתופת". הן הבינו שהדרך היחידה להימלט מהאנטישמיות היא לעלות לפלשתינה.
לאחר כמה ימים הן שמעו שיש הכשרה לקראת קיבוץ בפלשתינה ונאמר להן שתוך 3 שבועות עולים ארצה. וכל זה ללא תשלום כי הם יהיו החלוצים.
היא הסבירה את עצמה בפני בית הספר ובפני מורתה ומיד הלכה והצטרפה לקיבוץ. כבר החלו להכין אותם לקראת עליה ב'. הקבוצה שלה עלתה ארצה אחרי 3 שנים, נכנסו לקיבוץ באוגוסט 1945 והגיעו ארצה ביולי 1948.
לא היו להם אשרות כניסה לשום מקום ולכן הם היו צריכים להתגנב לכל מקום דרך הגבולות. לפני כל פעולה הייתה המתנה עד שקיבלו אישור להמשיך.
הם לא נשארו בלודז' הרבה זמן, פחות מחודשיים. הם נסעו לוולבשיך, שם הם גרו. לילי הייתה האחות של הקיבוץ. הם התגוררו שם בחורף, ובאמצע החורף הם היו צריכים לעבור את הגבול הצ'כי. הם לא יכלו לעבור אותו כיוון שלא היו להם אשרות כניסה, מה שאילץ אותם לחשוב על פיתרון אחר. הם התחפשו ליוונים, ולא דיברו ביניהם בכלל כדי שלא יתגלו. שלחו את לילי למנהל התחנה כדי שתברר מתי יש רכבת לסלוניקי. היא לא יכלה לדבר כי לא ידעה יוונית, לכן הסבירה את עצמה בסימני ידיים. הוא צייר לה את השעה וכשהיא חזרה היא אמרה :"תכלת למעלה ותכלת מעל"-שורה משיר עברי שלמדה בקיבוץ. וזאת כדי שיראה כאילו היא מסבירה לשאר באיזו שעה הרכבת. לאחר מכן הם לחשו זה באוזנו של זה את השעה.
הם עלו על הרכבת וירדו באוסטריה, ומשם המשיכו למינכן שבגרמניה. הם נסעו למחנה פליטים שהיה ליד מינכן "היו שם תנאים מאד קשים". הוא היה מורכב מאולמות גדולים עם מיטות קומתיים. היה חורף ואי אפשר היה לפתוח חלונות (היה מחניק), את הבגדים מהכביסה תלו על חבלים מסביב, האוכל היה ברמה ירודה מאד, הכול היה מאוד המוני אנשים חולים ובריאים ביחד.

לאחר מכן עברו לילי וקבוצתה למשק חקלאי עזוב לא רחוק ממינכן. תנאי הדיור בו היו טובים – 10 בנות בחדר אחד. המשק היה יפה מאוד, והם עבדו שם כדי להתקיים. הם השתדלו לעשות כמיטב יכולתם למרות שלא ידעו עבודה חקלאית. היו להם תרנגולות ופרות והם עבדו בשדות תפוחי אדמה ,בגן ירק ובמטעי תפוחי עץ . לילי סיפרה שהיה תרנגול אחד אגרסיבי שכאשר הן היו יוצאות לשירותים, הוא היה תוקף אותן ונושך אותן. הן היו צריכות לקחת איתן מקל בדרך לשירותים בכדי לגרשו. היו עוד סיטואציות מבדחות במשק חי שלא היו רגילים לו.
המשק היה קרוב לנחל ובו ברווזים. כשהם היו רוצים ללכת להתרחץ בו, הברווזים היו רצים אחריהם ונושכים אותם ברגליים. התקופה בכפר הייתה מצוינת ונהדרת. "זה היה החלק עם החיוך, הטבע עשה לנו טוב". לא היה גדר מסביבם, שטח פתוח שהקנה להם הרגשת חופש וחירות. הם בילו בסביבות השנה במשק, זה היה החלק של עלייה ב' במיטבה.
כל חברי הקבוצה קיבלו אספקה חלקית מארגון אמריקאי שתמך בפליטים היהודים, "ג'וינט" ואונרר"א. מהארץ היו מגיעים שליחים שהעבירו להם הרצאות, ולימדו אותם שירים.
במסגרת עלייה ב' חברי הקבוצה התאמנו לקראת המעבר לאיטליה דרך האלפים. לילי נפלה, נפצעה בברכה ופציעה זו הפריעה לה מאד עד שהגיעה ארצה, שם נותחה.
משם הם הגיעו לגבול איטליה, האלפים. הם יכלו לקחת איתם רק ילקוט גב. הם היו צריכים לעבור בהרים במקומות לא מאוישים, כדי שלא יתפסו אותם. נקבע מקום מפגש בינם לבין האנשים שעזרו בהברחת הקבוצות דרך הגבולות. בד"כ היו אלה חברה ישראלים, לרוב קיבוצניקים, ואמריקאיים שהכירו את השטח. הפעולה התבצעה בלילה. היו 17 מעלות מתחת לאפס, ואף אחד לא היה לבוש כראוי. המדריך היה נותן לגימת וודקה לכל אחד מידי פעם. הם הגיעו למקום שבו היו צריכים להתחיל לטפס ,מקום המעבר. זה היה הר גבוה מאוד ומתחתיו תהום, שמקום המעבר היה ברוחב של כף רגל. הוסבר להם שאסור לסובב את הראש אחורנית, ולא לתפוס בכלום בשום פנים ואופן. הם היו צריכים להיצמד עם הבטן להר ולהחזיק את הידיים שטוחות על הקיר. במזל, כולם עברו את זה בשלום, אך כשהגיעו למקום המפגש אף אחד לא חיכה להם.זו הייתה אכזבה גדולה מאוד. הבוקר כבר הגיע, והכלבים החלו לנבוח, אז הם היו צריכים להתחבא המערה כדי שלא יראו אותם. הם ישבו שם קרוב ל-20 שעות בלי שתייה עד שאחד מביניהם (שהיה בפרטיזנים) אמר שהוא ינסה להדריך אותם לפי הכוכבים. הם הלכו איתו ובסוף באמת מצאו את אנשי הליווי. שיירה שלמה של משאיות שהיו מכוסות בברזנטים חיכו להם. הם עלו וישבו בפנים כמו סחורה, ואסור היה להם לדבר. פתאום, באחת המשאיות, מישהי חטפה התקפת היסטריה ואנשים מבחוץ שמעו אותה. עצרו את המשאיות, הרימו את הברזנטים וגילו את החלוצים, ומייד הביאו אותם לטורינו באיטליה וכלאו אותם.
בכלא היה חם, כל אחד קיבל לחמנייה ותפוח עץ, תנאים יותר טובים ממה שהיו להם. "אנחנו היינו מאושרים, חגיגה!".
הם שוחררו בעזרת כופר, מה שהיה מקובל, ועברו למחנה פליטים ליד טורינו. משך הזמן שהם בילו שם היה בסביבות החודשיים- תוקפה מאוד לא נעימה.
לקראת האביב, הביאו אותם לווילה, ארמון קטן. "שוב קמנו לתחייה". הם גרו בוילה יחד עם עוד קיבוץ. לילי הייתה האחות של כולם.הם בישלו לבד, כיבסו לבד- הם דאגו למשק ביתם. "זה היה כאילו כבר הכנה לקראת חיים עצמאיים". גם לשם הגיעו אנשים מהארץ עם הרצאות ושירים, ושוב התחילו להרגיש אץ הכניסה לארץ ישראל. שם הם גרו בזמן שהם המתינו לאות שהם רשאים לעבור מצפון איטליה לדרומה, לים התיכון, כדי לעלות על אונייה לפלשתינה.

הם חיכו בוילה בין שמונה לעשרה חודשים עד שהגיע הרגע "המצופה כל כך כל כך". הם התחילו להתקדם לכיוון ג'נבה ושם חיכו עוד זמן מה במקום לא סימפטי בלי תנאים.
סוף סוף הודיעו להם שבאחד מהערבים הם יורדים לחוף, שם יעמיסו אותם על סירות גומי שיובילו אותם לאוניה העומדת רחוק יותר.
את האוניות העמיסו הרבה מעל מה שהיה מותר. אלה היו אוניות ישנות המיועדות לפירוק. בבטן האונייה התקינו מיטות קומתיים איפה שרק היה אפשר, הכול צפוף "כמו סרדינים".
הם האמינו באותם לא יתפסו לקפריסין.
הלילה הגיע, והם ירדו לחוף. דחפו אותם לסירות גומי בשקט מוחלט. אסור היה להם להתבלט או להשמיע כל רעש. כשהם הגיעו לאוניה, דחפו אותם ישר לבטן האוניה וכל אחד תפס את מקומו על מיטה. לילי תפסה מיטה שהייתה בקומה העליונה, וכולם היו באים לשבת אצלה.
במהלך השייט אנשים קיבלו מחלות ים, ולא היה להם מים. למרות זאת לילי אמרה שהם היו "ממש שמחים, מאושרים שאנחנו בדרך".
למרות שהם שמרו לא לעלות לסיפון העליון שלא יבחינו בהם, האנגלים זיהו אותם בכל זאת. כשהם שמעו את האווירונים הם ידעו שגילו אותם. הם לא יכלו להשוות בכלל את הכוח המזוין של החיילים הגרמנים לכוח החלש שלהם, עם כל החולשה והמחלות. בכל זאת הם לא רצו להיכנע בלי קרב, "לא חשבנו לסגת ורצינו להלחם כמיטב יכולתנו ובאמצעות קופסאות שימורים ובקבוקים כנגד צבא מצויד היטב".
האנגלים החלו להשמיע ברמקולים שהם צריכים להיכנע, ושהם עולים על האונייה. קרב קטן התחולל , ללא נשק חי, בקרב פנים מול פנים שבו האנגלים נצחו.

האנגלים ליוו את כל החלוצים. הליווי צמוד עד חיפה, שם הם עברו את הביקורת יחד עם החיטוי. משם האנגלים העלו אותם למשחתת שעל סיפונה היו מים רבים והם ישבו במים בדרך לקפריסין. הפלגה זו הייתה מאד מייאשת. הם היו מאוכזבים מאוד מכך שלא הצליחו להגיע ארצה.מבחינה נפשית, הם היו כל כך קרובים, "זאת הייתה אכזבה מאוד מאוד קשה" סיפרה.

בקפריסין הכניסו אותם למחנה קיץ, שהוא חלק מדברי קרוב לים, בו אוהלים וחול. האקלים היה קשה, רוחות חזקות וחול כל הזמן עף. בלילה הם שמעו את התנים מייללים. הם לא בילו הרבה זמן במחנה קיץ, והועברו למחנה חורף. היה שם פחות חול,אוהלים יותר גדולים אבל רוח חזקה מאוד, עד כדי כך שהייתה מעיפה את האוהלים.

המחנה בקפריסין היה מגודר בחוטי תיל , ומגדלי שמירה של האנגלים הקיפו אותם. לילי עם מספר חברים התגוררו באוהל ליד הגדר שמאחוריה ניצב מגדל שמירה של האנגלים. הם התחברו עם האנגלים למרות שלא הייתה ביניהם שפה משותפת. לילי וחברתה סיפקו את השתייה מעבר לגדר, והאנגלים נתנו להן סוכריות שהיו להם. "זאת אומרת שבכל מקום אפשר למצוא בכל זאת את האנושיות".

תוך זמן קצר החברים החלו לחשוב על חיים יותר עצמאיים וכך הקבוצה התפרקה.
לילי המשיכה להתגורר עם זוג חברים. לילי וחברתה עבדו. לילי עבדה כאחות המרפאה וחברתה עבדה בבית חולים ליולדות. הם קיבלו צריף לגור בו, צריפים של חיילים אנגלית העשויים מפח. הם לא היו נוחים במיוחד כיוון שבקיץ הפח הזה מתחתם, ולא היה אפשר לה להיות בתוחם, ובחורף כשירד גשם, הוא דפק על הפח "כמו פצצות".
למרות זאת, "היינו שמחות בחלקנו".
לילי נזכרה שיש לאבא שלה בן-דוד באנגליה. היא כתבה מכתב לאנגליה ובקשה לחפש את בן-דודה. היא קיבלה מכתב תשובה ובו 5 לירות סטרלינג. בכסף הם השתמשו בכדי לקנות בולים כדי שיוכלו לשלוח מכתבים למי שנשאר במשפחותיהם.
לילי הרגישה הרגשת ביטחון לדעת שיש לה גב, "קשה מאוד לתאר את ההרגשה הזאת", הרגשה נפלאה.

מדי פעם היו קבוצות שקיבלו אישור לעלות ארצה, אך גברים לא הורשו לעלות כיוון שהאנגלים לא רצו שהם יתגייסו לצבא בישראל, מה שהיה מחזק את ישראל. זאת הסיבה שלילי וחברתה נשארו בקפריסין עוד כ-6 חודשים. לילי קיבלה אישור לעלות ארצה, אך חברתה, יחד עם בעלה, נאלצו להישאר עוד חצי שנה עד חיסול המחנה בקפריסין. לילי שהתה בקפריסין סה"כ 13 חודשים, ובחודש יולי עלתה לארץ. היא עלתה עם האונייה "התקווה".

ההגעה לארץ ישראל, וההשתקמות
האונייה של לילי הגיעה לנמל חיפה ומשם הכניסו אותה לאוטו מסע, בלי לדעת לאן פונה דרכה. "אני זוכרת את הדרך" והחלה לילי ותאר את הבתים מחימר של הערבים. היא הגיעה לאזור חדרה, שם היה מחנה עולים.

היא ישנה בו לילה אחד על הרצפה ולמחרת היה מיון לצבא. היא הראתה את התעודה שהייתה לה מקפריסין, כאשר היא עבדה כאחות, והעבירו אותה לעבוד כאחות בבית החולים הדסה. היא קיבלה מקום לינה בבית החלוצות. לא היה לה אפילו סדין, אבל היא מצאה בארץ בן דוד של אמה, והוא השאיל לה סדין.
היא הייתה פחות או יותר מסודרת. אמנם היה לה קשה כי היא לא ידעה עברית, אבל האחיות התייחסו אליה בצורה מאוד טובה. מזלה היה שהכניסו אותה למחלקה בה שאחות הראשית הייתה פולנייה, וכשהיא רצתה להגיד משהו היא נעזרה בה.
עם הזמן, בבית החלוצות העבירו את לילי מאולם של 37 בנות לחדר עם שבע בנות. "הייתה לי הרגשה אדירה " אמרה.

כעבור כתשעה חודשים במקום העבודה שלה בבית החולים הדסה, לילי נאלצה לחפש מקום עבודה אחר כיוון שכל העובדים הזמניים פוטרו כעבור 9 חודשים. יחד עם חברתה, שהייתה גם אחות, הן התקבלו לעבודה בבתי החולים לחולי נפש "גהה" ו"שלוותה". היא עברה לגור בבית קטן של אנשי צוות ביה"ח.

לילי רצתה ללמוד רפואה,אך עדיין לא הייתה פקולטה לרפואה בארץ. כעבור זמן מה אחד הרופאים בביה"ח רשם אותה לבית ספר לעבודה סוציאלית, שנפתח בתל-אביב. בית הספר עזר לתלמידים נצרכים גם במקום עבודה, וזה היה חשוב עבורה. היא התייצבה לראיון אצל המנהלת והתקבלה.
לילי סיימה את לימודיה בהצטיינות, והגישה את עבודת הגמר שלה בנושא "חולי נפש". חברתה, שידעה עברית טוב, תיקנה לה את השפה בעבודה.

המנדט האנגלי הסתיים בארץ ישראל בחורף 1949, ואז חברה שלה עלתה לארץ יחד עם בעלה וגם חברים נוספים.

עם תחילת הלימודים לילי עברה לגור יחד עם חברתה מקפריסין ובעלה, ועזרה להם לטפל בבנם הקטן. בעלה של חברה שלה הכיר מעבודתו מישהו שגר בשכנות, והזמין אותו להתארח אצלם. לילי הצטרפה לביקור וכך הכירה את בעלה. הם התאהבו, והתחתנו כשלילי הייתה בת 26.
הם עברו לגור ביחד בדירה שבה גרה לילי כיום, ואז בעלה חלה בגיל 51. הוא היה חולה במשך 23 שנה, "אלה היו שנים קשות". עד שחלה הוא עסק בליטוש יהלומים.
בגיל 73 נפטר.
בגיל 27 נולד לה בן בכור ושמו יגאל - על שם יגאל אלון ויגאל ידין שהיו אנשים מאוד מפורסמים התקופה ההיא. רק לאחר מכן נוגע ללילי ש"יגאל" בא מהמילה "גאולה". בנוסף "יגאל" הוא ראש תיבות של יוסף (אבא של לילי), גרשון (אבא של בעלה של לילי), אליעזר (בעלה של לילי) ולילי.
אחריו נולדה להם בת וקראו לה נורית - לילי חיפשה שם שיהיה דומה לשם אמה, מלווה, (שם של פרח בפולנית), ונורית הוא שם של פרח יפה וקרוב לאות מ' (מלווה).
היה חשוב ללילי שלשמות של הילדים שלה יש משמעות.
כיום יש ללילי חמישה נכדים. לנורית יש שני בנים ובת וליגאל יש שתי בנות.

כיום לילי עובדת בהתנדבות בארגון יוצאי גטו לודז' וגם עם הפנסיונרים של עובדים סוציאליים.

"אני לא טיפוס דיפרסיבי", אמרה לילי,"ולא טיפוס פסימי, אבל יש מראות ומאורעות שהמוח לא מוחק ולא שוכח".