הסיפור של משפחת קוחן

כפי שסופר לאחיינית חיה קוחן כפיר על ידי הדודה פרידה ב- 4/5/2000

לודז' - אושוויץ - שטוטהוף

 

בגטו לודז' עבדתי בריקמה, כולם היו צריכים לעבוד כדי לקבל כרטיסי מזון. אחי דוד היה בן 7 גם הוא עבד במיון כפתורים.

סבא ישעיהו מת מרעב בחודש מרץ 1944. יליד 1897.

בשנת 38 גורשנו לפולין עם שושנה, ( דודה שלי ) היא היתה בהכשרה. שושנה פנתה לנציב העליון האנגלי כדי שיעזור לקבלת הסרטיפיקט וכך שושנה הצליחה לעלות לארץ בשנת 39.

לודז: דודה אנקה ( אחות של הסבתא שלי ) היתה די עשירה, היא ביקשה מפרידה לבוא לשמור על הילדים מפני שהם רצו לנסוע ולהעביר דברים. באתי לשם לפנות ערב ופתאום סגרו את כל האזור והביאו אותנו לתחנת רכבת. (הייתי בת 14 ) .אמרתי לגרמנים , אני לא שייכת למשפחה הזאת תנו לי ללכת" אך לא הסכימו לשחרר אותי. הדוד אמר: " כאשר נגיע לתחנה אתן לך כסף ואז תוכלי לנסוע" ככה נרגעתי. בסופו של דבר .ניגשתי לחייל ודיברתי בתקיפות שאני לא שייכת לאיזור ואני חייבת לחזור היות ודיברתי גרמנית מושלמת הוא התרשם ולבסוף נתנו לי לחזור. קיבלתי גם ליווי של 2 חיילים כדי שלא יעצרו אותי.

סבתא אסתר וסבא ישעיהו - הוריו של מאיר קוחן, אביה של המספרת חיה קוחן כפיר. לא ידוע מי האדם בשמאל לתמונה.

סבא ישעיהו וסבתא אסתר קוחן

 

אקציה
כאשר התחילה האקציה העלינו את סבתא אסתר לגג. את אחי שמנו בסל כביסה, אני ניכנסתי לארגז כלי מיטה, וחיכינו. את הדלת פתחנו כאילו שאין אף אחד בבית, הם ניכנסו ויצאו - כך ניצלנו.

בשנת 1944 ( אוגוסט ) התחילו לחסל את הגטו. נשלחנו ברכבת, סבתא אסתר הכירה את האיזור היא גרה שם פעם. הגענו לאושוויץ תוך כדי הליכה עשו סלקציה: לימין ולשמאל. רציתי לחזור לאמא ולא נתנו לי, רציתי להתאבד על ידי ריצה לגדר התיל המחושמלת אבל מישהי מהנשים עודדה אותי ומנעה ממני לעשות זאת.

שאלו מי רוצה להתנדב לעבודה, התנדבתי ומשם הגעתי לשטוטהופ. בשטוטהוף קיבלתי חום גבוה ולא יכולתי לצאת למסדר. החליטו להעביר אותי לבית החולים. זה היה בית חולים שנוהל על ידי צוות יהודי. בגלל שידעתי לסרוג יפה סרגתי לצוות סוודרים יפים והם החליטו להציל אותי,
( עברתי סקרלטינה וטיפוס ) נשארתי בבית החולים עד שהרוסים התקרבו, העלו אותנו על אוניה והתחלנו לשוט, אף נמל לא רצה לקבל אותנו כי היו על האוניה חולי טיפוס. האניה היתה תחת דגל גרמני, ובנות הברית הפציצו אותנו, בהפצצה זו נפצעתי ביד. הגענו לקיל.

קיל היתה כבושה על ידי בנות הברית זה היה יומים לפני סיום המלחמה. שלחו אותי לבית חולים שם נותחתי אבל במקביל התגלה שאני חולה בשחפת ואז נשלחתי לסנטריום בשפשטאט.

הדודה פרידה קוחן בגרמניה

ידעתי שיש לי אח בקיבוץ מרחביה כתבתי לו מכתבים ונתתי את המכתבים לאנשים שבקרו בסנטריום. לא שמעתי שום דבר ממנו והתחלתי לחשוב שאולי עזב את הקיבוץ כי בכל זאת עברו 5 שנים מאז שעזב אותנו… פניתי גם להנהלת הקיבוץ כדי שיעזרו לי לאתר אותו.

מאיר ( אבא שלי ) מצידו היה שואל כל הזמן….מהקיבוץ שלחו מכתב לבחורה שמאיר היה איתה בקשר . היא שלחה את כל המכתבים לכתובת הצבאית. כשאבא קיבל את המכתבים הוא השתולל ונסע מהר משטרה צבאית עצרה אותו אבל וויתרה לו אחרי שהסביר לה…..
החלום שלי היה שיום אחד תפתח הדלת ומאיר יכנס… כך אכן קרה. כל הצוות מסביב שהיה עד לפגישה בכה.. אבא רצה לקחת אותה איתו הצוות הסכים אם יש תנאים מסודרים.

היות ואבא ערק מהיחידה הוא ידע שיענש אבל הוא הרגיע את פרידה ואמר לה "אל תדאגי לי לא יקרה לי כלום יש לי את המכתבים שלך והם יהיו הסנגורים שלי"…..

קבענו להפגש בקלגנפורט שבאוסטריה. בדרך בבאד גסטין ירדתי בתחנת הרכבת. יצאתי לדרך ב 1.146  מבאד גאסטין נסעתי לקלגנפורט. הלכתי למפקדה הצבאית הם שלחו אותי למחנה לינה נהיה לי שחור בעינים אולם גדול בלי מחיצות… בחור פולני הציק לי… נשארתי ערה כל הלילה. למחרת הלכתי לעיירה סמוכה ושם סידרתי לי חדר, הלכתי למפקדה הצבאית לסדר לי כרטיס מזון ולשלוח לאחי מכתב שאני לא בקלגנפורט אלא בעיירה הסמוכה. פתאום עוצר אוטו משא צבאי ומאיר קופץ משם. צעקתי מאיר! שם נפגשנו! משהו ביקש ממאיר להעביר חבילה ולכן הוא עצר בדיוק שם…  "
מחר בבוקר אני אבוא עם חייל נוסף לקחת אותך." מרוב שמחה הלכתי לקולנוע.
למחרת עליתי למשאית מאחור מכוסה בארגזים , בגבול עצרו ובדקו, אחר כך עברתי לקבינה וכך הגעתי לאודנה שבאיטליה.

 

האחים מאיר ופרידה קוחן

 

הגעתי לעתלית ( בעליה בלתי לגאלית )

הדודה פרידה נישאה לאליקים בן דוד ,ניצול אושוויץ (עם מספר על היד). נולדו להם 2 ילדים: בת בכורה נקראה אסתר על שם הסבתא שנספתה באושוויץ. נולד גם בן ערן. זכו לחבוק 5 נכדים ו-8 נינים.

  זו תמצית הסיפור.

 

 

 

 

מומלץ לצפייה ברזולוציה 1024/768

בנייה ועיצוב אתר: לאה כהן נכדה למשפחת גיל מרחוב פיוטרקובסקה 31 בלודז'