|
הסיפור של משפחת גיל מרחוב פיוטרוקובסקה 31
משפחת גיל הייתה משפחה בת 8 ילדים, כשאני הקטנה ביותר.
האב – ירחמיאל נחום נולד בשידלובצה, והגיע ללודז' בעקבות
אשתו לאה גיטל ביתם של בנימין ואסתר קוגוט.
הוא נפטר כשהייתי ילדה קטנה מאוד.
הורי - ירחמיאל ולאה גיל התברכו ב- 8 ילדים: 4. אחי אברהם-יצחק היה איש מילואים כשפרצה המלחמה, הוא נפצע ברגלו בגבול פולין גרמניה ואושפז ושוחרר. כשהגיע לגטו עבד אצל סונאברד (Zonnaberd) בתעשית נעלי הנשים. מאוושויץ נשלח לדכאו, ושם השתחרר. אחרי המלחמה התגורר בלאנדצברג עד שנפגשנו בפרנקפורט. נפטר
בארץ בגיל 85.
5. אחותי פראניה, שנישאה ליעקב ונגרסקי, עבדה בגטו אצל
גלזר, היא ניספתה בברגן בלזן במרץ
1945.
6. אחותי הינדה – הדסה עבדה בגטו בזאטלר ריסורט (ברסורט הרצענים - עסקו
בייצור רסנים ורתמות לסוסים), שרדה 7. אחותי רוז'קה, שעבדה בגטו אצל קאשוב, שהיה ביח"ר לטריקוטאז' ברחוב דרנובסקה 75, ויצר כיסויי אוזניים לצבא הגרמני. היא נספתה כנראה בברגן בלזן אחרי המלחמה ,
8. ואנוכי – הקטנה ביותר. אני זוכרת שאמי תמיד אמרה לאחיותי הגדולות שהן חייבות לשמור עלי כי אני הכי קטנה. צחוק הגורל הוא שדווקא אני - הקטנה שרדתי.
מיום שנולדתי גרנו ברחוב פיוטרקובסקה 31. ב-1939 נאלצנו
לעזוב, ועברנו לרחוב וולבורסקה 21.
הבית הזה היה שייך להורי. גרו בו יותר מ-50 דיירים,
והיו בו גם חנויות. אנחנו קיבלנו את הדירה של הגוי
שניקה את הבניין. 2 אחיותיי הנשואות קיבלו חדר משפחה,
ואנחנו הצטופפנו בחדר אחד, והסתדרנו.
בהתחלה עדיין למדתי בתיכון, תחילה בפראנצ'ישקאנסקה,
ואח"כ במרישין. אחרי ה"שפרה" כשסגרו את בתי
הספר התחלתי לעבוד. תחילה עבדתי בשטוי ריסורט אצל
פארבר (רסורט לייצור מוצרי קש) , קלענו צמות מקש כפקידה אצל פראשקר ב"מחלקה לתפקידים מיוחדים" ( Abteilung fur Besondere Angelegenheiten) בבית כל יום היו מישלוחים. יום אחד הגיעו לחדר שלנו אנשי SS , עשו סלקציה, ולקחו
אותי ואת אחותי אסתר.
ביקשו שכל אחת מאיתנו תיכנס פנימה, תרשם ותקבל מנת
אוכל. אני חששתי להיכנס ולהירשם, ואילו אחותי
אסתר כן נכנסה. הייתי לבדי ובמקרה פגשתי מכר של המשפחה
שהיה במשטרה היהודית. ברגע שהוא ראה אותי,
הוא סילק אותי משם, והחזיר אותי מאוחר בלילה הביתה.
משפחתי גמלה לו בתשלום. את אסתר אחותי
אי אפשר היה להוציא אחרי שנרשמה. היא נשלחה להשמדה
בחלמנו. אני ניצלתי במקרה.
מהבית בוולבורסקה עברנו לבית של בת דודתי במרישינסקה 94. משם הגיע גם התור שלנו ונסענו כולנו לצ'ארנייצקייגו. ב-10 לאוגוסט אימא שלי שמרה במחבוא על 2 הנכדים, הילדים של
אחותי רגינה. היא נזכרה שהיא שכחה את המעיל
של זיסל הקטנה, ויצאה מהמחבוא. היא נתפסה, והעבירו אותה
למשלוח. אני ואחותי הינדה הבנו מה קרה, ויצאנו
לחפש אותה בצ'ארנייצקייגו. הזקיף הרשה רק לאחת מאיתנו
להיכנס למקום המשלוח, אחותי הדסה נכנסה פנימה
לחפש את אימא. אחרי כמה שעות שהיא לא יצאה, חזרתי הביתה
לבדי. התברר שאמי ואחותי נשלחו לאושוויץ.
אמי נשלחה למשרפות, ואחותי נשלחה לברגן בלזן ומשם
למגדבורג. ב- 22.8.1944 נשלחנו לאושוויץ.
באושוויץ הייתה סלקציה, הגברים לחוד, נשים וילדים לחוד,
וצעירים בעלי יכולת עבודה לחוד. הייתה שם מהומה
ענקית, בכי צעקות ופחד נוראי. לאחר הסלקציה הכניסו
אותנו למקלחות, וחשבנו שזה הסוף. לקחו לנו את הבגדים,
וגילחו אותנו. היינו בטוחים שזו השעה האחרונה שלנו.
אחרי התגלחת לא יכולנו לזהות אישה את אחותה. קיבלנו
מנת מזון לדרך, וקיבלנו גם בגדים: כפכפים ושמלת פסים
אפור כחול, עם מגן דוד צהוב ועליו כתוב jude , ועם
מספר על הבגד. המספר שלי היה 1503. אישה גבוהה קיבלה
שמלה קצרה, ואישה נמוכה קיבלה שמלה ארוכה.
שלחו אותנו ל C-LAGER (צֶה לאגר) – הסגר. הייתי שם כשבועיים.
התנאים היו איומים. כרענו שעות ארוכות
על הזיפזיף. 5 אנשים קיבלו סיר מרק בלי כף או כלי
אחר. משם נשלחתי ברכבת לצפון
גרמניה. היו איתי אחיותיי
פראניה ורוז'קה. נסענו למחנה שנמצא לא רחוק מצֶלֶה (Zell)
שנקרא וואלדסלוסט (Waldeslust) - בתרגום חופשי – עבדנו שם בבניית מסילות ברזל ובמכרות מלח. המכרה כבר לא
היה פעיל, ואנחנו בנינו בתוכו מסלול לנחיתת
מטוסים. העבודה הייתה קשה מאוד, ובמשמרות. היה קר מאוד,
גשום ולא היו לנו תחתונים, והשמלות נרטבו לגמרי.
גרנו בצריפי עץ, יותר מ-20 בנות בצריף. לכל אחת הייתה
מגבת שהייתה צריכה להיות פרוסה על המיטה,
ואסורה בשימוש. מפקד המחנה, ה- LAGER FÜRER היה אדם מרושע. הוא אהב
להתגרות בנו ולהבטיח לנו
שכשנגיע למעלה לשמיים, נלקק דבש. מרחוק כבר יכולנו
לשמוע הפצצות. ראינו כל יום שאנשי ה- SS הצעירים
נשלחים לחזית, ואחרים מבוגרים יותר מגיעים במקומם. היו
שם גם נשות SS ואחת מהן הייתה לודז'אית, והיא
התנהגה איתנו די בסדר. בסוף ינואר 1945 הוחלט לסגור את
המחנה שלנו, והלכנו ברגל יום שלם אל ברגן בלזן.
בדרך ה LAGER FÜRER הראה לנו את הבית שלו, וראינו את
אישתו ובנו. זו גם הייתה הטעות שלו. התחלנו
את המחנה עם 400 בנות, וסיימנו 20. אחת הבנות שהוא נהג
להכות אותה קשה, שרדה את התופת, ואחרי
המלחמה חזרה, דיווחה עליו, ידעה את מקום מגוריו,
והמשטרה האנגלית עצרה אותו, ואחרי שיפוט מהיר הוא
הוצא להורג. זו הייתה נקמתה של הבחורה הזו, גוטרמן או
גיטרמן היה שמה, בשם כולנו.
בברגן בלזן היינו כ- 1000 בחורות בצריף, ישנות על
הריצפה, בלי שמיכה, בלי כלום. אם מישהי זזה או הסתובבה
בשנתה,
כבר לא היה לה לאן לחזור בחזרה. ה- LAGER FÜRER הבטיח לנו שהכינים יאכלו אותנו בברגן
בלזן,
והוא צדק. הגענו לשם "נקיות" יחסית, ומכת
הכינים בברגן בלזן הייתה נוראית. אני גרתי בבלוק 198. הקרמטוריום
שם כבר
היה מופגז, וערימות הגופות הלכו והצטברו. פרצה שם מגיפת טיפוס שהפילה חללים
בהמוניהם, הנהלת
המחנה בברגן בלזן מטעם היהודים הייתה כמו באושוויץ.
נשים מרושעות. האוכל לא חולק בזמן, וכשחילקו אותו
הוא כבר הרקיב. הקבוצה שלי עבדה בחיתוך פסי גומי לפסים
דקיקים כדי לאטום ולהדביק את חלונות המטוסים.
בדרך לעבודה יכולנו לראות את הגברים היהודים שהיו
מוזלמנים. עם הזמן גם העבודה הזו הפסיקה בגלל מחלת
הטיפוס. בחודש מרץ 1945 נפטרה אחותי פראניה ממחלת הטיפוס.
ב- 14.4.1945 ראינו עשן, וכולם היו שמחים. בערב היו
מדורות, כולם יצאו מהצריפים, ולמחרת כבר היו אנגלים במחנה.
הגיעו רופאים מבלגיה. קיבלנו קופסה עם אוכל לא מתאים,
שימורי בשר חזיר, ואנשים התנפלו על האוכל,
וחלו עוד יותר. התמותה הייתה נוראית. אני הייתי די
חולה, ואחותי רוז'קה הייתה חולה מאוד. באחד הימים הלכתי
להביא לה משהו לאכול, וכשחזרתי היא כבר לא הייתה בחדר.
עד היום אני לא יודעת מה קרה לה. נשארתי לבדי.
כל יום הגיעו שליחים וביקשו מאיתנו לכתוב את השמות
שלנו, והעבירו אותם למחנות אחרים. בצורה זו אחותי
הינדה הדסה מצאה אותי. היא הגיעה אלי ממגדבורג ראתה את
מצבי, והצליחה לארגן אמבולנס של הצלב האדום
שלקח אותי לזלצוודל שליד מגדבורג. שם היו רופאים
אמריקאים שנתנו לי דיאטה מיוחדת. ככה אחותי הצילה את חיי.
קיבלתי בגדים, והתחלתי להתאושש.
לפי ההסכם עם בנות הברית, מגדבורג הייתה צריכה להיות
תחת שלטון רוסי, ולכן האמריקאים העמיסו את הבנות
על אוטובוסים עברנו את הגבול, והגענו להאלנדורף שליד בראונשווייג. קיבלנו לרשותינו מבנה שהיה בזמן המלחמה
בית זונות וגרו בו פולניות, צ'כיות ובלגיות ששירתו את
החיילים הגרמנים. היו שם חדרים עם מנורות ומספרים...
היינו 80 נשים , השתלטנו על הבית, חיטאנו וניקינו...
משם עברנו לפרנקפורט ושם גם איתרנו את אחינו
אברהם.
שלושתינו עברנו לציילסהיים - Zeilsheim. במשך שנה נכנסתי ויצאתי מבתי
חולים. בציילצהיים עבדתי כמזכירה
משם הגענו לישראל. כאן הכרתי את בעלי מאיר פורייטר
מסובאלקי. נשאנו ונולדו לנו 2 ילדים, לאה תבל"א, ואמיר ז"ל.
עד כה זכינו ל-6 נכדים, ל-5 נינים ולנינה אחת.
בכל יום שואה, מספרים על אחים שהתאחדו אחרי כל השנים
האלה.
אני עדיין מתפללת ומקווה שאולי אחותי רוז'קה לבית גיל
תופיע.
אם מישהו יודע – שיכתוב אלי באתר הזה lea8174@gmail.com
אמי היקרה נפטרה ב- ה' ניסן תשע"ב - 28.3.2012 בגיל 85 וחצי, לאחר מחלה קשה, איתה התמודדה כדרכה - בגבורה, תוך לפני מותה - זכתה לחבוק נין שישי - יבל"טא. אבי היקר - מאיר פוריטר חי עוד שישה וחצי חודשים אחרי אמי, והלך לעולמו ב- 19 לאוקטובר 2012 והוא כמעט בן 90.
תודה מכל לבי לפאול קוליג וקבוצת המתנדבים שלו על ניקוי קברי סבי - ירחמיאל-נחום גיל , וסבא-רבא שלי - יחזקאל-דוב גיל.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מומלץ
לצפייה ברזולוציה 1024/768
בנייה ועיצוב אתר: לאה כהן נכדה למשפחת גיל מרחוב פיוטרקובסקה 31 בלודז'