W roku 1957, tuż po naszym przybyciu do Izraela, będąc 11-letnią dziewczynką, przypadkowo dowiedziałam się że mój Ojciec miał przed wojną żonę (Zofia, z domu Asz) oraz córkę - Felicję (ur.9.11.1931) które zginęły tego samego dnia-9.8.1944 - w Oświęcimiu.

Z czasem moja Mama, która znała je obie, pokazała mi ich
ocalałe zdjęcia oraz wiersze pisane przez Ojca po
oswobodzeniu i po powrocie do Łodzi.
Ponieważ były to wiersze bardzo osobiste, pozostały w szufladzie stanowiąc  naszą osobistą pamiątkę.

Będąc już dorosłą kobietą zetknęłam się w kilku okolicznościach
z twarzą  Felicji "spoglądającą"  na mnie z fotografii: w Kronice Getta Łódzkiego, w książkach o Gettcie, oraz na wystawie "Ostatnie Getto" w Jad Vaszem. Dowiedziawszy się źródła pochodzenia zdjęć, złożyłam pozostałe dokumenty w archiwum kibbutzu “Lochamej Hagetaot”. Bezimienna dziewczynka
otrzymała imię i nazwisko.

W ubiegłym roku, po przyłączeniu się do "Grupy tłumaczy świadczeń z ramienia Josele Karmina z kibutzu Magen", doszłam do przekonania iż należy dokumentować oraz opublikować wszystko co zostało napisane przez ludzi ocalałych z Zagłady, nawet jeżeli są to materiały osobiste, nie stanowiące źródła informacji. Ponieważ jestem ostatnią najmłodszą w rodzinie
władającą językiem polskim, postanowiłam
przetłumaczyć wiersze mego Ojca na hebrajski
aby udostępnić je moim dzieciom oraz najbliższym.

W gronie tłumaczy poznałam p. Rut Sztern z Kibbutzu “Megido”
która podjęła się przetłumaczenia tych wierszy.
Składam Jej podziękowania z głębi mego serca.

                              
Ewa Lotem (Ferster)
Holon - 2004

בשנת 1957, זמן קצר לאחר עלייתנו ארצה, בהיותי בת אחת
עשרה, נודע לי באקראי כי לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2 היה
אבי נשוי (לזופיה לבית אש) וכי הייתה לו בת בשם פליציה, ילידת 9.11.1931, שנספתה יחד עם אמה באושוויץ ב-9.8.1944.

עם הזמן חשפה בפני אמי, שהכירה את שתיהן, תמונות
ששרדו ושירים שכתב אבי עם שחרורו ושובו ללודז'. בשל היותם
כה אישיים וכואבים, נותרו השירים מונחים במגירה, מזכרת
אישית ופרטית לאמי ולי.

מאז היותי אשה בוגרת נתקלתי מספר פעמים בפניה של פליציה
ניבטות אלי מתמונות: אם ב"כרוניקה של גטו לודז'", אם בספרים
על הגטו ואם בתערוכת "הגטו האחרון" ביד ושם. עם היוודע מקור
התמונות, ביצעתי תיעוד של התמונות והמסמכים בארכיב קיבוץ
"לוחמי-הגטאות" – כעת היה לילדה האלמונית שבתמונה שם
פרטי ושם משפחה.

בשנה האחרונה, עם הצטרפותי כמתרגמת ל"מפעל יוסלה
כרמין לתרגום עדויות", גברה בי המודעות לצורך בתיעוד ובפרסום כל דבר שנכתב על ידי ניצולי השואה, אפילו אם הדברים הם אישיים ביותר ואינם מהווים מקור למידע ולמחקר.

בשל היותי אחרונת הצעירים במשפחתי השולטים בשפה
הפולנית, החלטתי לדאוג לתרגום לעברית של השירים שכתב
אבי למען ילדי וקרובי.

בקרב קבוצת המתרגמים פגשתי בגב' רות שטרן מקיבוץ
"מגידו", שנאותה לתרגם את השירים, ועל כך נתונה לה
תודתי מעומק הלב.

              אוה לוטם  (פרשטר)
חולון - 2004

Wróć!
Mojej drogiej Zosieńce!

Zosieńko droga! Jestem w strasznej rozterce
Nigdzie miejsca znaleźć sobie nie mogę,
Tęsknota za Tobą rozpiera mi serce.
Gdzież jesteś kochanie!? Ty - ponad wszystko droga!
Wróć! Wróć do mnie prędko kochanie!
Czeka Cię nadal moja miłość wielka!
Serce Twoje dużo ciepła zastanie-
Tylko wróć! Dziecka mego rodzicielka!

Łódź, w kwietniu 1945

שובי!
לזושנקה היקרה שלי!

זושנקו היקרה! כה סוערה נפשי
אינני מוצא מקום לעצמי.
היכן את אהובה, היקרה לי מכל?!
געגועי אליך שוברים את לבי.
חזרי, חזרי אלי מהר יקירתי!
עדיין מצפה לך אהבתי
לבך יזכה לחום רב אצלי
רק תחזרי אלי, האם שילדה את בתי!

לודז', אפריל 1945

Skarga…    Mojej kochanej Zosieńce!

Zosieńko! Słowa pełne bólu Tobie ślę,
Jest mi bez Ciebie tak bardzo, bardzo źle!
Tak samotny jestem, przez wszystkich opuszczony,
Boże! Spraw bym ujrzał jeszcze twarz mojej żony!!!

Łódź, w kwietniu 1945

 

תלונה...לזושנקה אהובתי!

זושנקו! מלים מלאות כאב אני שולח לך.
רע לי בלעדיך, רע כל כך !
ננטשתי על ידי כולם וכה לבד אני
אלוהים! עשה שאוכל עוד פעם לראות את פני אשתי!!!

לודז', אפריל 1945

Wróć do mnie…
Mojej najdroższej, brutalnie oderwanej odemnie Felusi.

Córeczko moja! Tyś była życia mego osłodą!
Dlaczego do mnie nie wracasz?
Wróć! Będziemy cieszyć się swobodą!
Nieobecnością swoją - życie mi skracasz.

Wróć kochana do mnie, do Twego taty!                         
Będziesz wolna! Są szkoły, teatry i kina.
Na ulicę wyjdziesz już bez żółtej łaty,
Twoje pokolenie nowe, lepsze życie zaczyna!!!

Łódź, w kwietniu 1945

 

שובי אלי...
לפלוסיה היקרה לי מכל, שנלקחה ממני באכזריות

בתי, את נחמת חיי היית לי!
מדוע אינך חוזרת אלי?
שובי ונשמח בחרותנו, את ואני,
כי בלעדיך מתקצרים חיי.

שובי, אהובה, לאביך!
יש פה קולנוע, בית ספר, חופשית תהיי
ובלי טלאי צהוב ברחוב תתהלכי.
בני דורך בחיים חדשים וטובים  מתחילים!!!

לודז', אפריל 1945

Do mojej Zosieńki!

O! Wróć. Ty miłości wielkiej godna,
Będziesz żyła! Wolna, swobodna!
Usta me czekają Twego pocałunku.
Wróć! Od Ciebie czekam ratunku!
O! Wróć, Ty szacunku ludzi warta,
Odwróciła się życia naszego karta!
Gdy ktoś do drzwi moich puka,
Serce we mnie jak młotem stuka.
Myślę że to Ty, Kochanie!
Wróć! Zapukaj, gorące serce wyjdzie na spotkanie!

Łódź, w maju 1945

 

לזושנקה שלי!

הו! שובי, את ראויה לאהבה גדולה
תוכלי לחיות חופשית ונינוחה!
שפתי צמאות לנשיקתך.
שובי! אני מצפה לישועה ממך!
הו! שובי! את ראויה מבני האדם להוקרה
הקלף של חיינו השתנה עתה!
וכשמישהו על דלתי מקיש,
לבי הולם ממש כמו פטיש.
אני מדמה שזו את, אהובה!
שובי! הקישי בדלת, לבי החם ייצא לקראתך לפגישה!

לודז', מאי 1945

Córeczko moja!

Nie mogę  o Tobie na chwilę zapomnieć,
Śpiewam, gwiżdżę  ulubione  Twe  melodie,
Wszystko robię aby sobie Ciebie przypomnieć.
Nawet podrabiam Twoją, Chaplina parodię.
Ciągle płaczę i wołam Cię po imieniu,
Ja jestem winien że Cię spotkał ten los,
Ciebie i matkę mam na sumieniu,
Przez to uderzył mnie ten straszny cios!
Moim obowiązkiem było Cię pilnować,                                                      
A nie jak baranki iść z Tobą na rzeź.
Moim obowiązkiem było Cię schować,
Nawet gdyby mnie spotkać miała śmierć!
Jednak los tak widocznie już chciał,
By oddzielić Ciebie od taty,
Zabrano mi com tak drogiego miał,
I wpuszczono mnie jak zwierzę za kraty!

Łódź, w maju 1945

 

Przed oczami mojemi – Wasze fotografie.
Z uśmiechem na mnie patrzycie,
Ale ja na was długo patrzeć nie potrafię.
Odwracam twarz - i łzy leją się obficie.

Wasze fotografie wszędzie rozmieściłem,
Bym, gdzie się ruszę, na Was mógł patrzeć.
Pocałunków, jak nektar, z ust Waszych piłem
I tego nie chcę w pamięci mej zatrzeć!

Dziś jeszcze pocałunków Waszych czuję smak
I dotyku na mej twarzy drogich mi rąk
Nic nie zastąpi. Gdy mi Was brak
Z dniem każdym powiększa się ogrom mych mąk.

Wracaj do mnie kochana Zosieńko!
Skróćże nareszcie me męki.
Wracaj razem z naszą córeńką!
Niech doznam jeszcze pieszczoty z Twej ręki!!!

Łódź, w maju 1945

 

לפני מונחות תמונותיכן,
בחיוך אתן מסתכלות עלי.
אבל אין בכוחי זמן רב להביט בכן
אני מסובב את פני ודמעות זולגות מעיני.

פיזרתי בכל מקום את תצלומיכן
כדי שאוכל לראותכן לאן שאפנה.
נשיקותיכן כמו נקטר שתיתי מפיכן,
ואותן לשכוח אינני רוצה!

עד היום אני מרגיש את טעם נשיקותיכן
ואת מגע ידיכן היקרות על פני.
שום דבר לא יפצה אותי על חסרונכן
יום-יום גוברת עוצמת ייסורי.

חזרי, זושנקו, היקרה אלי
וקצרי סוף סוף את סבלותי!
שובי ביחד עם בתנו!
מי יתן ואזכה עוד לליטוף ידך בידי!!!

לודז', מאי 1945

פלוניו! האם את שומעת את בכיי?
רע לאביך, רע כל כך!
שובי! כי מלא געגועים אני
ובקשתי לאלוהים יום יום אשלח.
לא אוכל בלעדיך להמשיך!
כי לא טוב לאדם בדד להיות.
עזור לי, אלוהים, כי ראוי אני כאָב
שתשיב לחיקי את ילדתי האחת.
בתי! האם את שומעת את בכיי ואנחותי?
רע לי, רע לי מאד!
שובי אלי וקצרי את סבלותי
אני חולם ומייחל לך ימים ולילות!!!

 

מאי 1945

המלחמה הסתיימה, תחילת ייסורי.
זה לזה לוחצים ידיים, מתנשקים משמחה!
אך לשמחתי יש שם והוא - געגועים
וראשיתם אי שם באושוויץ! בימים האחרונים!

כולם שמחים! שרים, חוגגים.
האם בלבם שום כאב אינם חשים?
חמש שנים הונפו המגלבים מעל ראשיהם,
האם כולם כבר שכחו על כך? היתכן?

סוף המלחמה! השמחה רבה מאד.
נצחון! הצבא שלנו הצליח את היטלר למחוץ.
מתחילים ימים של חירות בהירים ושלווים!
אך בשבילי הם עדיין קודרים ועצובים,
כי אתן, יקירותי, חסרות לי באלה הימים.

המלחמה הסתיימה! עדיין לא בשבילי.
עכשיו כאב חזק יותר צורב את לבי.
המלחמה הסתיימה! כולם כבר חופשיים,
אך הזכרונות קורעים את לבי, כי אתן אינכן אתי!

חמש שנים תחת שוט איתן הייתי
בשמחה ובעצב איתן שהיתי.
לבי יהלום חזק יותר עם שובכן יקירותי
וביחד נצעק: ניצחתי ואני חי!!!

לודז', מאי 1945

לבתי האהובה המסכנה פלוניה    

אני זוכר, יקירה,
כשבגטו
שאלת אותי שאלה:
"האם תבוא
עת כזאת
שאוכל לחם
כמה שארצה ועוד?"
היית רעבה, ילדה!
ואני הבטחתי לך
שרק תחלופנה שעות
ואת על לחם
לא תדברי עוד.
והנה הגיעה העת,
ולצערי אתן אינכן אתי!
כבר יש עוגות, ממתקים, שוקולד.
איש על לחם כבר לא חושב.
אבל מה זה בשבילי, כשאת כה חסרה לי,
ואני לשולחן לבדי מסב.

לודז', מאי 1945

אליך אלוהים

מדוע נענשתי בעונש כבד כל כך,
שהוטל עלי לבד לחיות.
למה לא נספיתי גם אני אז
אתכן בתנור הרחק מהכל.
מדוע, אלוהים, נתת לי בגהינום זה לעבור?
כה רבים היו חטאי?
לו חננת אותי אז מאשמותי
ונשרפתי בשם אמונתי שנצרתיה עד מותי!
האם לא היה טוב יותר לו לאפר הפכתי?
או נחנקתי עם אשתי ובתי בתאים?
למה הרשית להפריד בינינו?
למה הענשת אותי כך, אלוהים?
האם ראוי אני מהן יותר
שהארכת את שנות חיי?
לא! את זה רק שטן יכול לעולל
אותי לשחרר ואותן לדחוף לידי התליין.
תפילותי ותחינותי אליך שלוחות:
אנא, נתק את פתיל חיי האומללים!
ללא יקירי – רע לי מאד.
איני יכול ואיני רוצה להמשיך לחיות!

יוני 1945

פלוטקה שלי!

ילדתי היקרה! נשמתך בשמים,
קחי את אביך אליך!
כמו פעם אשב ליד המיטה שלך
וסיפורים על אנשים טובים אספר לך.
אמך נמצאת אתך,
האם שהייתה כקישוט לי ולך.
היא הלכה אתך כרגיל, ילדתי שלי,
ואני נטשתיך. האם כך האבות נוהגים?
אני רוצה לבוא לשתיכן,
פתחו לי לרווחה את שעריכן!
ושוב נהיה ביחד שם ובכל מקום
ולנצח יהיה לנו טוב מהיום!

יוני 1945

לזכר בתי האהובה פלוטקה, אשר נרצחה באכזריות
ליום הולדתה ה-14 (9.8.1944- 9.11.1931)

היום חלפו 14 שנה
מאז ראית את העולם כפוי הטובה לראשונה.
איזו שמחה מילאה אז את לבי
היום אני רק חושב: לו היית, ילדתי, עמי.
כמה יפות היו שנותיך הראשונות.
קודם  חיוך, אחר כך מלמול ולבסוף "אבא" אמרת.
וכשהגיע לצערי קצך ונגמר הכל,
מילותיך האחרונות היו: "אבא, הבאתי לך לחם לאכול".
אני זוכר כמו היום את עינייך עלי מביטות
מתחננות, יבשות מדמעות ובכל זאת בוכות.
בפעם האחרונה את רואה אותי - חשבת שארצח,
שלא אשרוד ולעולם לא אוכל כבר לראות אותך.
אך הגורל המר נהג בנו בדרך שונה:
אותי השאיר בחיים ואותך יעד להשמדה.
סבלתי בלעדיך שבועות, חודשים.
לבי דימם עוד ועוד מרוב געגועים.
כל יום אותך אצרתי בתוכי
וכשבכיתי על גורלי, אותך זכרתי בלבי.
וכך חלפה שנה וגברו געגועי
בהתייפחי על גורלך, התפתלתי בכאבי.
מצפוני הציק לי שנתתי לאבד אותך
ואת מבטך האחרון שמרתי עדי עד.
אבל היום טוב לי יותר – יש מישהו שכמוך אותי אוהב
וכשאני מבכה אותך לפעמים - מישהו את דמעותי מנגב.
והחיים נמשכים גם כשמאבדים ילדה.
היא תחזיר לי אותך, אם כי בדמות שונה.
ברכי, ילדתי, ביום הולדתך
את האם שבהיוולד ילד חדש,
היא אשר תמלא את רצון האב שאותך כה אהב.
ואת זכרך שמר בלבו לעד.
ברכי את זו לה את חיי אני חייב,
כי אינני מתענה בזכרונות של העבר עכשיו.
ואני יודע שלא תהיה לך אלי שום טענה
ונשמתך, אם כי בשמים, תשמור עלינו בהבנה מלאה.

לודז', 9 בנובמבר 1945