הסיפור של ברגמן צבי יו"ר ארגון יוצאי לודז'.

  ברגמן צבי (הרש-הנייק) משמש יו'ר אירגון יוצאי לודז' בישראל משנת 2004.
צבי  נולד ב- 10 באוגוסט 1922  בעיירה זדונסקה וולה, עיירה ליד לודז.'

צבי פעיל כל השנים בהנצחת השואה. פעילותו ומסירותו לאירגון היא במטרה "לזכור ולא לשכוח" את שהתרחש בתקופה הנוראה והאיומה  - השואה.

הוא דואג' יחד עם עוד חברים בארגון, לשמר את זכר קהילת לודז' ומורשתה ע"י שמירת קשר עם הקהילה בלודז'  (הנצחת אתרים חשובים ומשמעותיים בחיי היהודים בעיר מזמן המלחמה) , ע"י מתן עדויות בבתי ספר ודאגה לניצולים.

עד להתמנותו ליו"ר הארגון, צבי היה חבר הנהלה וגזבר הארגון.

צבי ברגמן נולד לאימו- פרימט ולאביו - בנימין וולף זאב. היה הילד האמצעי מבין שלושה אחים. אחיו, פינקוס היה המבוגר ממנו ב- 5 שנים  ואחותו רותקה הייתה צעירה ממנו ב - 3 שנים.

דברים מפי צבי:

כשהייתי בן שנה עברה משפחתי לגור בלודז'.
אבי שימש מנהל אדמיניסטרטיבי בביח"ר גדול מאד בלודז' למוצרי גומי וגם אימי עבדה שם תקופה מסוימת.
למדתי וגמרתי  בי"ס יסודי בגיל 14 והמשכתי בלימודי בבי"ס תיכון שנקרא "בי"ס לתעשיה". שם למדתי  במגמת טכסטיל. סיימתי את התיכון בשנת 1939, כמה חודשים לפני המלחמה .
אחי  פינקוס, שהיה נשוי לרוזה, שירת בצבא הסדיר של פולין ובגלל פרוץ המלחמה לא שוחרר מהשרות. משמועות שהגיעו לאוזני המשפחה, הגיע פנקוס עד רומניה בתור שבוי מלחמה ומשם עבר למחנה שבויים בהונגריה. ידוע גם שהיחידה שלו הגיעה ללוב ושם לחמה במסגרת הצבא האנגלי ואף ידוע היה, שבתקופה מסוימת עברו גם לארץ ישראל.
חיפשתי את אחי כל הזמן ,גם לאחר עלייתו ארצה, אך החיפושים לא העלו דבר. לפי מסמכים שהגיעו לידי מארכיון הצבא הפולני בלונדון ערק אחי מהצבא הפולני ומאז קורותיו לא ידועים.

בחתונת האח פינקוס - שגורלו לא נודע

 

הבית שבו גדלתי היה בית מסורתי. כל החגים נשמרו, הלכו לבית הכנסת ואף חגיגת בר מצווה חגגה לי משפחתי.
מגיל 12 הייתי בתנועת נוער- “הנוער הציוני". תנועה זו השתייכה לתנועת נוער כללי. בהתחלה הייתי חניך, בשנת 1938 הייתי מדריך הקבוצה ובשנת 1939 נבחרתי להנהגת הקן. ערכנו פעולות, יצאנו למחנות קיץ, רקמנו הרבה תוכניות אך המלחמה גדעה את תיכנונן.

צבי בצעירותו

  המלחמה

ב – 1.9.1939 – הודיעו ברדיו שהגרמנים פרצו את הגבול והתחילה המלחמה בין גרמניה לפולין.  האווירה הייתה קשה מאד והתקווה הייתה שתהייה מלחמת בזק. אגרנו מזון, חפרנו תעלות למיגון. לודז', כשלעצמה לא הופגזה. הייתה הפגזה פעם או פעמיים אך לא נגרמו נזקים גדולים.
הצבא הגרמני הגיע ללודז' אחרי 7 ימים. זה היה ביום שבת. הם נכנסו בכניסה מפוארת עם מכוניות פאר והנפת דגלים. צבא מסודר עם נשק וטנקים ובלודז' לא הייתה התנגדות כלל.
מיד החלו רדיפות היהודים ומתן הגבלות. תחילה הייתה חובה לענוד סרט על השרוול ומיד אח"כ זה שונה לכוכב-מגן דוד צהוב על הגב ועל החזה. אסור היה לצאת אחרי השעה 5, יהודים יכלו ללכת רק באמצע הכביש לא על המדרכות, כשראו גרמני היו צריכים להוריד את הכובע לפניו ולפנות לו מקום. חל גם איסור על שימוש בתחבורה ציבורית.
באותם הימים הייתה לי הזדמנות לצאת מלודז' לכיוון ארץ ישראל אך החלטתי שאת משפחתי לא אעזוב.
עזרתי למשפחתי בפרנסת הבית. עבדתי במשרד למרשם תושבים בגטו. המשרד היה יהודי וכפוף לרומקובסקי ישירות.
דירתנו הייתה בתחום הגטו ואליה נכנסו משפחות נוספות.

במשך כל זמן הגטו הייתה תנועת הנוער פעילה מאד. לאחר יום עבודה מפרך ומיגע- במצב של תת תזונה וריפיון הגוף והנפש התאספנו ועודדנו אחד את השני, למדנו ולימדנו, שרנו בעברית וחלמנו על ארץ ישראל. התנועה היוותה ניתוק מן המציאות היומיומית, חסרת התקווה, ומעבר אל תקופה טובה יותר אל עתיד שונה וטוב.

בזמן הגטו אבי עבד במחסן פחם – מחסן עצים ואימי ואחותי עבדו במכבסה.

אבי חלה  בסוף 1942 בדלקת ריאות ובנוסף המצב התזונתי היה גרוע ותוך שלושה שבועות הוא נפטר. הוא נקבר בבית הקברות בלודז' בחלקה הישנה ועד היום קברו נמצא שם.

 

4

חגיגות שמחת תורה בגטו לודז' - צבי במרכז התמונה.
מתוך האתר: http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/museum_photos/02/03.asp

 

החלו גלים של גירושים מהגטו. גירוש של אנשים מבוגרים, גירוש של סוחרים, גירוש של אנשים שלא נראו טוב.  משפחתי ,ברוך השם, לא השתייכה לשום גירוש. גם מהשפרות ניצלנו. החיים בגטו היו קשים מאד. היו הקצבות לפי מספר הנפשות ומפעם לפעם קנינו בשוק השחור. מכרנו דברים וקנינו מוצרי מזון. הרעב היה גדול.

  בחורף 1943 נכללתי ברשימה לגירוש לעבודה בצ'נסטוחוב וכדי לא לעזוב את אימי ואחותי (חשבתי שאוכל להציל אותן) הסתתרתי במקומות שונים.מכיוון שלא מצאו אותי וכאמצעי לחץ על משפחתי, הפסיקו לנו את הקצבת המזון  ואיימו על משפחתי שיקחו אותם כבני ערובה.  בעקבות כך הסתתרנו כולנו במבני פח, בבתי שימוש בחצר והיינו מקבלים אוכל מחברים שדאגו לנו ונתנו ממעט האוכל שלהם. חברים אלו הסתכנו במעשיהם ההומניים למרות שהיו עלולים לעמוד בפני גירוש, אם היו נתפסים. העידוד והעזרה בין החברים  היו גדולים.  לאחר כ- 3-4 חודשים ניצלנו, כשנודע לנו שאין יותר גירושים וחזרנו לביתנו.

  הגירוש

בקיץ 1944 ,עם חיסול הגטו, החלו הגירושים ברכבות ובמשאיות.
בקשנו מאחת החברות, שהועלתה לרכבת, לרשום את כל התחנות בהן הרכבת עוברת ולהטמין את הפתק באחד הקרונות (ביודעין שאותן רכבות חוזרות). כשהרכבת חזרה נודע לנו מהפתק שהוטמן שהתחנה האחרונה הייתה אושוונצ'ין (אושוויץ). שם המקום עוד לא אמר לנו כלום.
היו לנו גם ידיעות מהרדיו, שהיה לאחד החברים- חיים נתן וידבסקי, אבל הידיעה על אושוויץ ועל המתרחש במחנות חלמנו ומקומות אחרים - לא הגיעו אלינו.

בסוף אוגוסט גורשנו - אמי אחותי ואני לאושוויץ. הופרדנו שם גברים ונשים. אני הופנתי לצד ימין, כלומר לעבודות כפייה במקום אחר.
לאחר יומיים באושוויץ נרשמתי לעבוד כמכונאי למנועים בבראונשווייג.מהלך זה הציל אותי מהדבר הנורא "אושוויץ". השהייה באושוויץ התארכה אבל כל הזמן היינו מוגנים ע"י הרשימה של אנשי בראונשווייג. הגיע היום ונסענו ברכבת לבראונשווייג.

את אמי ואחותי לא ראיתי יותר.

באחד הימים, בזמן העבודה, נפלה מסילת ברזל על רגלי .הרגל התנפחה וקבלתי חום גבוה וזיהום. אושפזתי בחדר חולים אבל שום ריפוי מעשי לא היה שם. היו שם פשפשים, כינים וזוהמה רבה.
אחרי יומיים  נודע לנו ששולחים  אנשים מחדר החולים להשמדה. חבר עזר לי לעלות על אוטובוס שלקח אותנו למקום הנקרא "הרמן גיירינג וורקה" .זה היה בי'חר לתחמושת, רובו מתחת לאדמה. השכיבו אותנו בבי'ח של המפעל. (ינואר 1945). אחרי מקלחת ובגדים נקיים עברתי שם ניתוח ברגל ללא הרדמה, אבל מיד הוקל לי. שכבתי שם שבועיים - שלושה ובגלל שכיבה ארוכה קיבלתי מים בריאות. החום עלה שוב. הרופא הוציא לי כמה פעמים את המים עד שהוטב לי.

  האמריקאים התחילו להתקרב אלינו והוחלט על פינוי המקום. העמיסו אותנו על רכבות משא. לא ידעתי אם אשרוד זאת. קיבלתי מהרופא תחבושות להחלפה. נסענו כמה ימים והגענו למחנה וואנטנשטט" (אני חושב שזה היה שמו). שם הודיעו לנו שהצבא האדום יעביר אותנו לחלק שהאמריקאים כבשו.  באותו יום גם קיבלנו חבילות מהצלב האדום.

 לצערנו, הודיעו לנו שהמשך המסילה הופצץ ולא נוכל להמשיך בדרכנו והחזירו אותנו למחנה וואנטנשטט. נשארנו שם יום ומיד הועברנו למחנה אחר. גם שם שכבתי בחדר חולים.

עברו כמה ימים וב- 7,8  במאי הרגשנו שמשהו קורה. החיילים הגרמנים עזבו את המקום וברחו. האמריקאים הגיעו, לקחו אותי לבי'ח בעיר לודוויגסלוט, שם טופלתי וקיבלתי אוכל.
הצבא האמריקאי טיפל בי שבוע - שבועיים. מצבי הלך והשתפר והחלטתי לצאת מבי'ח.

נתנו לנו אפשרות לעבור לאיזור אנגלי או אמריקאי ומשם להמשיך לכל מקום.

אני החלטתי לנסוע לפולין ללודז' – אולי בכל זאת אמצא מישהו בחיים.
אחרי תלאות הגעתי ללודז' ומיד נודע לי ,מרשימות במשרד הקהילה, שאף אחד מבני משפחתי לא שרד.

נודע לי שמתארגן קיבוץ איחוד בלודז', והיות והייתי פעיל בתנועה זו לפני המלחמה,
הלכתי לשם, פגשתי חברים ומיד הצטרפתי לצוות המדריכים. התכוננו לעלייה לארץ ישראל.

5
צבי ויוטה כזוג צעיר

 

 ספור העלייה

בערך באוקטובר – נובמבר 1945 יצאנו מלודז' בעלייה בלתי ליגאלית. עברנו את גבול פולין- צ'כוסלובקיה בתור יוונים. מצ'כוסלובקיה עברנו לגרמניה. בגרמניה היינו בתור פליטים.
שם גם התחנתי עם יוטה אשתי עד היום, שתזכה לחיים ארוכים ,שאותה הכרתי עוד בקיבוץ בלודז'.

בגרמניה היינו קרוב לשנה בתנאים לא נוחים ואז עברנו למחנה פליטים במרסיי שבצרפת.
גם פה היינו בתנאים לא אנושיים של מספר אנשים גדול בחדר.
בצרפת היינו מעל לחצי שנה ואח'כ הפלגנו באוניה בעלייה ב' - “לנגב". זו הייתה ספינת דייגים שהעמיסו עליה 650 איש. היינו בדרך 3 שבועות עם סכנת מוות בטביעה.
סוף סוף הגענו לחופי ארץ ישראל אך כאן תפסו אותנו האנגלים, לחמנו נגדם ואף נפצעתי בראשי אך לא יכולנו להם והעבירו אותנו לקפריסין.
בקפריסין היינו שנה ובפברואר 1948 הגענו עם סרטיפיקטים לחיפה. שלוש שנים של תלאות ויסורים עברו עלינו עד שהגענו לארץ ישראל.
בארץ היינו חברי קיבוץ אבן יהודה ועבדנו בתעשייה הצבאית בקיבוץ תל-יצחק.
בשנת 1950 עזבנו את הקיבוץ והתחלנו לבנות חיים עצמאיים בעיר חולון.
עסקתי בהנהלת חשבונות.


6
המשפחה המורחבת - שני ילדים, שישה נכדין ואחד עשר נינים.

 

הקמנו משפחה לתפארת. יש לנו שני ילדים: רותי ובני.

שישה נכדים: מיכל, יעל, כרמית, אורי, גילי ואמיר.

שנים עשר נינים: יובל, עדי, מעיין, נעה, נטע, שירה, רעות, ליה,אלון, רוני, ליבי ונעמה.

 

7
הזוג שחוגג 70 שנות נישואים מגלה: כך תשמרו על הזוגיות שלכם.
לכתבה המלאה: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4864685,00.html

 

 

מומלץ לצפייה ברזולוציה 1024/768

בנייה ועיצוב אתר: לאה כהן נכדה למשפחת גיל מרחוב פיוטרקובסקה 31 בלודז'