בלה גרושקביץ' - ארקוש

סיפור חיים משנת  1926 ועד בכלל מלודז' - פולין ועד דגניה א' - ישראל
                    
  עץ משפחתי:

 
נולדתי לאבא ירחמיאל ולאימא רוזה בעשרים וחמישה בנובמבר 1926 בעיר לודז' שבפולין.
היינו שלושה ילדים: אחי המבוגר ממני בארבע שנים, ושמו יוסף, אחות הצעירה ממני בשבע שנים, ושמה אסתר'קה, וכמובן-אני.
אבא עסק במסחר. הייתה לו חנות נעליים. אימא עזרה לו בעבודתו, אבל רוב הזמן היתה בבית.
אני זוכרת את בית הורי כבית מאד שמח. משפחתי היתה משפחה שמחה צעירה, תוססת ומאד תרבותית. הוריי היו אנשים צעירים, וכשהם נעלמו, אבי היה בן 40, ואמי היתה בת  36 גבוהה, רזה ועם קוקו ארוך ושחור. אני זוכרת סבא וסבתא מצד אבי  ומצד אימי רק סבתא ודודה אחת עם ארבע בנים. היו גם בני דודים וכולם גרו בלודג'. שתי המשפחות היו מאד קטנות.
אני זוכרת את מסיבות החגים: פורים וחנוכה. פעם אצלנו ופעם אצל חברים. תמיד היינו מציצים דרך הסדק שבדלת... בפסח אני זוכרת את קניית המצות.... את בישול הקניידלך...את הלביבות ואת חגיגת ליל הסדר אצל סבא וסבתא.
הבית היה מאד יהודי וכשר. המשפחה מצד אימי לא היתה דתייה, אבל המסורת נשמרה והדליקו נרות. נסענו בשבת, אך ביום כיפור צמנו. בראש השנה הלכנו לבית הכנסת, ובאופן כללי זה היה בית יהודי מסורתי. בר מצווה עשו כמו שצריך: עלייה לתורה וכל השאר.
אין לי זיכרונות של עוני, ואני גם לא זוכרת, שאבי אמר לי "אין לי". היו לנו בבית רדיו וטלפון, היתה גם עזרה בבית – גויה שבאה מהכפר וטיפלה בבית.
בשנת 37 חלה אבי, בעקבות זאת אושפז בבית החולים היהודי. בשבת בבוקר נסענו עם אמא כדי לבקר אותו. בחזרה רצינו לבקר את הדודים, אבל כבר לא יכולנו, כי היה פוגרום ביהודים: הפולנים הוציאו אז את היהודים מהחשמלית. התלבטנו אם לרדת, אבל החלטנו להמשיך. בתחנה מסוימת עלו גויים, שחיפשו יהודים. אחד מהם היה שכן שלנו, שנעמד על ידינו ואמר: "אלו היהודים שלי, אוי ואבוי אם תגעו בהם... יהיה לכם עסק איתי...לכו הצידה..." וכך לא נגעו בנו. יותר מאוחר ליווה אותנו הביתה וכך בעצם הוא הציל אותנו.
מה שזכור לי לטובה ובאהבה, זה ההליכה ל"כל נדרי" בערב ראש השנה, ולמחרת בבוקר היו הולכים להתפלל עד הצהרים. אחותי הקטנה ואני היינו ממתינות ליד דלת בית הכנסת, ואני הייתי מסתכלת ומחכה: מתי אמא, שישבה בעזרת נשים, תצא?, ואז הייתי לוקחת את ידה, מנשקת אותה. אבי היה מצטרף, וכולנו היינו הולכים הביתה. אני זוכרת גם את יום הכיפורים – שוב אותו דבר: אחרי "כל נדרי" היינו מחכות שם, ולמחרת, בצאת יום הכיפורים,  היינו נוסעים לברך את הדודים והדודות מצד אבי. מצד אימי הם היו גדי אפיקורסים. אני נזכרת בחוויה זו באהבה, ומתמלאת געגועים ......
אחי, יוסף, היה גאון. הוא למד בבית ספר בליצאום. אחותי הקטנה הייתה מפונקת, ואני הייתי הסנדוויץ. הוריי נהגו לאמר עלי: "...טוב, ניתן לה כמה שעורים בפסנתר, אבל מה היא כבר תדע....".  אני הספקתי ללמוד רק 7 כתות עד המלחמה
כשפרצה המלחמה, הייתי בת 13. לא הספקנו להיות הרבה ביחד. גם עם הדודים לא. כי כבר היה אי שקט. כנערה בת שתיים- עשרה לא כל כך הרגשתי כמו הגדולים. דובר שאולי תהיה מלחמה, אולי לא. אותי זה לא הפחיד. באחת הפעמים אבי ז"ל לקח אותי הצידה, כי אמרתי: "מה אתם כל כך לחוצים? תהיה מלחמה, תהיה, לא תהיה – גם זה יהיה בסדר." ואז אמר לי: "תגידי לי ילדה, מה זו מלחמה בשבילך? מה את יודעת על מלחמה"?  
"יש צבא משמאל וצבא מימין אלה יורים על אלה, ומי שמנצח הוא גומר, ואז מתחילים חיים חדשים..." אמרתי.
והוא: "כך את חושבת שתהיה המלחמה?" מהפה שלך לאוזניים של אלוהים. ואני מאחל לעצמנו, שכשתיגמר המלחמה ניפגש כולנו."
וזה בעצם נתן לי מין שוק כזה: "למה אתה מדבר ככה, למה שלא נהיה ביחד? הרי אתה ואימא צעירים. למה שלא נהיה ביחד?"
והוא: "תראי מיידעל'ה, אנחנו לא יודעים. הלוואי שיהיה בסדר. את עוד לא חטאת, אלוהים ישמע בקולך"!
למחרת, אני זוכרת, שהתחילה החטיפה של גברים יהודיים לעבודה, שעיקרה היה לנקות את בתי הספר ואת הכבישים. אנשים יצאו לעבודה, והחיילים הסתובבו ברחובות ושאלו: "יודה?" או לא שאלו. באזור שלנו התקשו לזהות את היהודים, כי לא היו כאלה עם פאות. אז הפולנים הצביעו על היהודים, הלשינו. ומיד אחר כך הגיעו המכות באמצעות הקתות של הרובים, ומיד לעבודה. בערב שוחררו. זה הכניס בנו פחד נוראי. התפשטה שמועה, שהגרמנים ייקחו את כל הגברים מגיל 15 לחזית. ואז התחילה הנהירה לכיוון הגבול, שממנו נכנסו הרוסים – מזרחה. כל זה נעשה בזמן קצר מאוד. אחי גם כן ברח, הוא אמר להורי שהוא לא ילך עם הגרמנים, הוא יצטרף לפולנים או לפרטיזנים הרוסים וילחם נגד הגרמנים. הכנו לו תרמיל עם מצרכים, ונפרדנו ממנו בחששות כבדים.
אחרי תקופה קצרה מאוד נאלצנו לענוד את הטלאי.
הגרמנים נכנסו בספטמבר, ודובר שעם תחילת שנת ארבעים צריך לעבור גטו. התחילו להגיע שמועות על הפצצת הכבישים ועל כך שהרבה אנשים נהרגו. לא ידענו שום דבר על אחי. התחלנו להתכונן לעבור לגטו. על המעיל כבר היה טלאי, שכרנו חדר בשכונה שהייתה מותרת ליהודים. באזור שלנו כבר נאסר על היהודים לגור. כשהאזור שאליו עברנו, היה כבר צפוף, התחילו לרכז אותנו באזור אחר. כך נוצר הגטו. זה היה אזור מצומצם, גידרו אותו, היו שערים, כי הכביש, שעבר שם, היה שייך גם לאזור הארי (הגרמני), עברו בו חשמליות ואוטובוסים, וכדי לעבור מצד אחד לצד שני, היו שעות מסוימות, בהן נפתחו השערים. השמירה הייתה על-ידי הגרמנים. מיד הוקמו משטרה וועד יהודי. מרכז הגטו, שהיה פעם השוק הגדול של לודג', שימש מעתה מרכז השלטון של הגטו. היה קיצוב מזון. אם אין עבודה, אין מקבלים תלושי מזון.
את הבית שלנו עזבנו תוך חצי שעה. דפקו על הדלת ואמרו לנו: "החוצה"! אותנו פינו בין הראשונים, כי רוב התושבים היו פולקסדויטש'ה. אנחנו לא ידענו, השכנים בעצמם הלשינו עלינו, כי רצו את דירתנו. ערב אחד דפקו על הדלת בקתות הרובים: "ראוס! ראוס! החוצה!". הקציבו לנו זמן – ועזבנו. אז התחילה פרשת ההתעללויות, שכללה קיצוץ הפאות בסכין, השפלה. זה כבר היה קשה. שאלתי את הוריי: "למה הדתיים והרבנים מושפלים, למה לא אני? הם הרי ילדים קרובים לאלוהים, ואיפה אלוהים? למה הוא שותק? והם דווקא הראשונים".
- "מכיוון שאנחנו התרחקנו מן היהדות, והם לא היו מספיק חזקים בשביל לשמור עלינו, לכן הם נענשים קודם". כך הסבירו הוריי את המציאות הקשה הזו.
בגטו היה לי ולהורי מקום עבודה. היו לנו זוג ידידים רוקחים שסידרו לי לעבוד איתם, דרך היודנראט.
לילה אחד החלו לשרוף את בתי הכנסת. לא הצליחו להציל את ספרי התורה. זה הוסיף לתחושת חוסר הוודאות ולפחד, שאפף את כולנו. כבר הייתה בעיית מזון, כבר נוצר שוק שחור, וכבר לא הייתה חלוקת מזון. אנשים חשו רעב. אני אישית ומשפחתי, עדיין לא היינו כל כך רעבים, אבל הרגשנו במחסור. במקביל היינו נתונים ללחץ, "מדוע שלחנו את הבן". החשיבה הייתה, שאם ניכנס ונחיה בתוך הגטו, דבר לא יאונה לנו. היה לנו חדר בגטו, ונכנסנו אליו. בשנה זו, 1940, החורף היה נוראי. הייתה בעיה של חימום ובעיה של אוכל, ומה שהאיכרים הביאו לעיר, נלקח על ידי הגרמנים. בסוף שנת 40 כבר אסור היה לגור מחוץ לגטו. מי שיצא, נתפס ונהרג. החיים היו איומים. לא היה אוכל ולא היה חימום. השנה הקשה ביותר הייתה 1941. היו סלקציות והתבצעו משלוחים. ברגע שהתפנה מקום – הכניסו אנשים מגטאות אחרים. ברגע שהתחילו הסלקציות, זה היה נורא. היו סוגרים אזורים, והיו מוציאים את האנשים מבתיהם. זה התחיל בכך, שהיודנראנט יצר מפעלים קטנים עבור הגרמנים.
בתחילת 1942 כולם היו צריכים לעבוד, כולל ילדים. אחותי הייתה קטנה ואם היא לא הייתה עובדת – לא היו נותנים לה כרטיס עבור אוכל. הייתה חלוקת מזון. האוכל הכיל מעט מאוד שומן. אולי 200 גר' לחם ביום, סוכר חום בצמצום רב. היינו רעבים מאוד.
הייתה תקופה, שהיינו הולכים בלילה לישון, ובבוקר היינו מוצאים ברחובות גוויות מכוסות. אנשים פשוט גוועו מקור ומרעב. היה עלי עול כבד. הייתי צריכה לדאוג לאימי ולאחותי. אבי נפטר בלילה. הוא היה רזה מאוד. הוא לא היה טיפוס לוחם. הוא ידע לעבוד. הצדק שלו היה כל כך עמוק. היושר שלו היה לו לרועץ. ראינו שהוא הולך ודועך, כולנו היינו במיטה אחת, כי היה קר. באחד הלילות אמר אבא: "אני מרגיש לא טוב", אמא ביקשה ממני להביא כוסית וולריאן. יצאתי מהמיטה והיה קר. הבאתי את התרופה, ואז אמא אמרה: "תספרי עשרים וחמש טיפות". כשהיא נתנה לו את הוולריאן, הוא כבר לא היה בחיים. זהו!  אני קברתי את אבי בלילה קר מאוד....
נשארנו שלושתנו. אימי הייתה חולה. אני עבדתי בבית מרקחת, ואימי ואחותי הקטנה עבדו במכבסה גדולה.
באותו זמן התחילו הסלקציות. הייתה שמועה, שתחילה לוקחים ילדים קטנים, עד גיל 10. אז מהר רצנו, ואמא הלכה למישהו, שהיה מקורב למשרד הרישוי, כדי שינפיק לאחותי תעודה, שהיא בת 10. כשהגיעה הסלקציה, ירדנו מעליית הגג, והצגנו את התעודה. לא דובים ולא יער. הפרדה הייתה ימינה- שמאלה! הפרידו בינינו... באמצע הדרך עצרתי ושאלתי: "איפה הן?", לא ראיתי אותן ומאד חששתי...אבל הן הצליחו אחר כך איכשהו לברוח, וחזרנו להיות יחד.
עשיתי לאימי ולאחותי מחבוא על הגג – בין התקרה לבין גג הרעפים, שם שמתי את המצעים, ולשם טיפסנו. בעת הסלקציות אמי ואחותי היו למעלה, ואני ירדתי. אינני יודעת, לאן שלחו אותם. המושג "אושוויץ" לא היה קיים אז. בתחילת 42 מתו המונים. אחר כך היו הודעות שונות: למסור את התכשיטים – הלכנו ומסרנו. אחר כך את הפרוות – אז מסרנו את הפרוות. הגרמנים אמרו, והיהודים ביצעו. זאת הייתה המציאות. ערב אחד הייתי בתורנות בבית מרקחת, שהיה שייך לבית חולים. עדיין היו מעט תרופות. נולדו ילדים, וביצעו ניתוחים. אני הייתי בתורנות עם עוד כמה עובדים. אז נמסרה הודעה מטעם ראש הגטו, שצריך למסור את הילדים עד גיל 3-4. חלק תפסו וחלק לא. ראש הגטו החליט לתת הוראה למשטרה: ללכת מבית לבית ולהוציא את הילדים מן הבתים. השוטרים לא הצליחו להגיע למכסה הנתונה באותה סלקציה, והם ממש שלפו את הילדים מן ההורים. למזלי, הייתי באותו לילה בתורנות בבית המרקחת של בית החולים, ובשעה מסויימת... הגרמנים נכנסו לבית החולים שהיה בן שלוש קומות. בקומה השלישית הייתה מחלקת ילדים, ומקומה לקומה הוציאו את החולים.
אני זוכרת שאת התינוקות השליכו מהקומה השלישית...
במרתף היינו סגן רוקח, אשתו ועוד שתי נשים ואני. פחדנו לזוז. שמענו את כל מה שקורה. פתאום נכנס אלינו אדם שהכרתי, וראשו היה
לבן לגמרי. בין לילה הלבינו שערותיו ממה שראה ושמע. הגטו נשאר ללא ילדים, וזה כבר עבר את גבול היכולת האנושית.
בספרי ההיסטוריה זה מכונה:  "אקציית הילדים".

בלה גרושקביץ ארקוש

במשך שנים רבות חשבתי, שאולי אני מדמיינת, אבל את האסמכתא לזכרון שלי קיבלתי, כשביקרתי בפולין מאוחר יותר עם ניצולים מגטו לודז'. במסע לפולין (שנסעתי עם בתי ברוריה בשנת 1993) דיברו האנשים, ולחצו עליי, שגם אני אגיד ואז אמרתי: "כאן היה משהו נוראי"... אז המדריך הפולני שאל: "בשנת  1942"? כולם שאלו מה אני זוכרת והיה לי נורא קשה להוציא ולספר להם את סיפור אקציית הילדים.  כולם שתקו, והיתה הרגשה כבדה. מאחורי ישבה מישהי (קרלה מאחד הקיבוצים) שניגשה אלי  ואמרה לי: "זה נכון. אנחנו גרנו ליד בית החולים והתעוררנו מרעש נוראי. ניגשנו לחלון, וראינו איך הילדים נזרקים מלמעלה, לא יכולנו לעשות כלום. כל מה שאת מספרת, הוא מאד מדויק" ואני חשבתי שאני מגזימה...
אני רק חשבתי על איך לשרוד. כל הזמן היינו שלושתנו. בבוקר הלכתי לעבודה, אימי הלכה עם אחותי למכבסה. אוכל לא היה. זה היה קשה. יום אחד הייתה שמחה, כי חילקו בשר סוס. מדי פעם נתנו גם מרק. לא היה במה לחמם את האוכל. מה שחשבתי כל בוקר, כשהוצאתי את אימי ואחותי לעבודה, הוא האם אחזור לראותן. בהתחלה היו בגטו חוגים. התקיים תיאטרון, ונערכו כל מיני מפגשים תרבותיים.
הגטו, נוהל על ידי היודנראנט. הם היו עושי דבר הגרמנים. זה הוא דבר שאולי יותר כואב. לא היה להם אכפת מאין לקחת אוכל, מאין להביא פחמים או עצים. בגטו הייתה הקצבה של הגרמנים, והמכסה התחלקה לפי מספר הנפשות שעבדו. לא כל המזון חולק לתושבים. חוץ מהיודנראט, היו מסונפים עוד כל מיני "פונקציונרים", שלקחו להם גם כן אוכל, וכשכבר הגיע האוכל לתושבים, הייתה המכסה קטנה מאוד.
לפעמים, הרוקח, היה מזמין אותי לביתו אחרי שעות העבודה, כדי שאשתו תיתן לי כמה ראשי סלק. לפעמים אפילו ראש כרוב וכיכר לחם, וזו הייתה חגיגה גדולה.  עד שנת 42 הייתי במקום עבודתי הראשון בבית החולים המרכזי. שם גם היה ביתו של היודנראט. לפעמים הלכתי לדירתו, שם גרו גם אחיו ועוד כמה "מקורבים". הייתי מביאה לשם תרופות, והיה שם ריח כזה של אוכל – כמו מהבית. זאת אומרת, שאנשים לקחו יותר אוכל ממה שהגיע להם, ולכן לנו  נשאר מעט מאד.
כל שנייה של מחשבה הייתה על אוכל ועל דרכים להשיגו.

את האנשים שמתו, היו מפנים בבוקר על עגלות עם גלגלי עץ.  באיזשהו שלב כבר היו מוציאים את הגוויות, ועוטפים אותן בעיתון. בשלב מאוחר יותר הגופות היו נשארות בחוץ, וכשהן ערומות, כי מי שנותרו בחיים, היו מפשיטים אותן מן הבגדים.
אנחנו – אימי אחותי ואני, שרדנו. אולי בזכות הידידים הרוקחים. היום בית המרקחת נשאר עדיין בית המרקחת המרכזי. בית החולים כבר לא קיים.
למעשה, בשנת 1944 כבר לא נותרו רבים מתושבי לודז'. אני זוכרת את הרצון להישרדות. הייתי חייבת לדאוג, שאימי ואחותי יקומו מהמיטה וילכו לעבוד. הייתי שומרת את המרק בשבילן. הייתי האחראית עליהן. בשנת 44 התחילו בחיסול הגטו. ידענו שלוקחים את האנשים לבווריה, כדי שיעבדו בחקלאות, וזה נשמע נפלא. הצפיפות הייתה נוראה. ילדים קטנים כבר לא היו.  בזמן חיסול הגטו עדיין לא ידענו, שיש אושוויץ. אנחנו יצאנו מן הגטו ביולי 44.
יום אחד אני זוכרת שהיו דפיקות וצעקות בדלת: "ראוס! ראוס!" התחננתי בפני אימא, שניקח רק את כיכר הלחם, ...וביקשתי, שתיקח קצת מן התרופה ולריאן. הגענו לכיכר הגטו, שם קיבלנו עוד כיכר לחם. מיד אחר כך הגרמנים מילאו את הקרונות עד אין סוף. התחלנו לנסוע. לא האמנתי שאנחנו נמצאות במסע המוות. נסענו ונסענו.... הסתכלנו החוצה. אנשים צעקו, התעלפו, מתו – בתוך הקרון. אני חילקתי ממה שהיה לי, לאנשים אחרים. לא נתנו לנו מים, לא פתחו את הדלתות והיה חם, הגענו אחרי כארבעה ימים או יותר. את צרכינו עשינו בקרון. ומי שיכול היה להגיע אל הדלי, הצליח לעשות שם את צרכיו. כשפתחו את הדלתות, הגענו לאושוויץ וראיתי שער, ועליו כתוב: "העבודה משחררת!" . ראיתי גדרות תייל, ובתוך ההמולה הגרמנים צועקים: "לרדת, לרדת". כשהגיעו אנשים עם מדים וברטים, התחלתי לפחוד. חשבתי שהגעתי לבית חולים של אנשים לא שפויים. היה לי שעון, שקיבלתי לבת המצווה, ראינו חייל גרמני צעיר, ואימא אומרת לי: "תני לו את השעון שלך. הוא ישמור עלינו שנישאר יחדיו" נתתי לו. אבל כשהייתה הסלקציה, הופרדתי מאימי ומאחותי. לא ידעתי על הרמפה המפורסמת. השארנו את כל החפצים בקרון. שאלתי אנשים: "איפה אנחנו?". והם ענו לי: "אל תשאלי!" ועצרו אותנו. אז הגיע מנגלה, שבביטחון מלא פיקד עלינו באצבעו: "שמאלה! ימינה!". בעיניי זה ארך שנייה, כשאמרו לי "שמאלה" ולאמי ולאחותי- "ימינה". אולי שנייה. אני פניתי שמאלה והן הלכו ימינה. צעקתי ש"אני רוצה להיות איתן"... ואמרו לי .."עוד חמש דקות תיפגשו". כשסובבתי את הראש, כבר לא ראיתי אותן שאלתי איפה הן וקיבלתי מכות, ואז הבנתי, שאני צריכה לחפש אותן כשראשי למטה, כל הזמן התכופפתי ולא הצלחתי לראות דבר. אז כבר הבנתי, לאן הן הגיעו. הגרמנים לקחו אותנו והביאו אותנו, למקלחות אמיתיות. שאלתי "מה זה המקום הזה?" וענו לי "הגעת לבית משוגעים...אל תרימי את הראש כי אז יהרגו אותך..." אז אמרתי ..."אבל אימי ואחותי..." ואמרו לי.."את כבר לא תראי אותן יותר...."
הגענו למקלחות, התפשטנו לגמרי והתקלחנו. הכל התרחש תוך כדי צעקות, ריצה ומכות אז כבר היה לי ברור, שאת אימי ואת אחותי לא אראה יותר...
הגרמנים לא נגעו בנו מתוך רצון לא ללכלך את ידיהם. מי שטיפלו בנו היו הזונדרקומנדו. אינני יודעת, אם כעסתי על האנשים הללו. אחרי המלחמה ניסיתי להבין אותם. בסך הכל הם עברו בדיוקכמונו את אותו הדבר.
הגרמנים הסתובבו בינינו, גילחו אותנו, ואנו אף לא ניסינו להתנגד. נתנו סבון וחתיכת מגבת. היו מים קרים. אחרי שנייה צעקו לנו: "החוצה!".  מה שאמרו לי, עשיתי. הביאו אותנו למקום של די. די. טי. ואחר כך זרקו לכל אחד בגד.
לא היה בכי. היינו שקטות. לקחו אותנו לביתנים וקיבלנו דרגשים – עשר נשים על דרגש אחד. הדרגשים היו משני הצדדים לאורך הצריף, ובאמצע היה מעבר, שעליו מוקם תנור כזה. זה היה בלוק די גדול. היו שתי אחראיות על הבלוק הן דיווחו לגרמנים, היה להן חדרון, אמרו שהיה בו מכל טוב.

בלה גרושקביץ ארקוש ליד הדרגשים במחנה אושוויץ

כשעברתי למחנה עבודה. הייתי דרוכה כל הזמן לסלקציות. לישון- לא רצינו. הבנו די מהר, כי מי ששוכב על הדרגש ראשון, מקבל את כל המכות. מי ששוכב אחרון, נחנק. בלילה היו מעירים אותנו על מנת לצאת למסדר.
באיזה שהוא יום אספו אותנו. היינו  כ- 500 בחורות. לא רחוק מאיתנו נראתה אש, ועשן מיתמר מתוך ארובה. כנראה, היינו מיועדות לקרמטוריום. הייתה מכסה של הריגות ביום. זה נמשך יומיים. בלילה אפשרו לנו לשבת, ביום לא. נדמה לי שהתור הלך והתקצר, ביום השלישי, כך פתאום, לקחו מספר רב של בחורות, שעמדו בסוף התור ואני ביניהם. העלו אותנו לרכבות, נתנו לנו כיכר לחם לאדם, ושלחו לרוונסבריק שבגרמניה. שם הכניסו אותנו לצריף עם צועניות. וזה שוב, היה גיהנום נורא. משם העבירו אותנו למילהאוזן. בדרך עוד האמנתי, שאפגוש את אימי ואת אחותי. אז פגשתי מישהי מן העיר לודג', וכשאלתי אותה: "את זוכרת את רוזה שהיתה לה ילדה קטנה...?" היא מסתכלת עליי ועונה באדישות-מה "טיפשה, הן מזמן לא פה. לא הרחת את הריח באושוויץ?", והתכוונה אל ריח המשרפות....אני זוכרת, שחשבתי לעצמי, שהאישה הזו משוגעת. הרי לא ייתכן, שלוקחים בני אדם ושורפים אותם. ואז הבנתי, שאין לי אימא ואין לי אחות.
מילהאוזן היה מחנה עבודה, שהאחראים עליו היו אנשי הוורמאכט, לגרמניות במדים לא הייתה אפשרות להיות אכזריות כמו במחנות ההשמדה, כי המטרה כאן היתה לנצל אותנו לעבודה. האוכל כבר היה טוב יותר קיבלנו תחתונים, כפכפי עץ. ההליכה לעבודה הייתה צעידה לאורך כארבעה ק"מ. עבדנו קשה מאוד במפעל להרכבת מטוסים ולייצור פצצות מסוימות. זאת הייתה עיר שלמה תת קרקעית, היינו עוברות דרך עיירות קטנות, עד שהגענו לשם. היינו יוצאות יותר מוקדם, כדי שהאוכלוסייה לא תראה אותנו. היחס היה טוב יותר. היינו פחות רעבות. לא הייתה השפלה נוראית, לא היו מכות, ובתוך בית החרושת, קיבלנו את שארית האוכל של הפועלים הגרמנים. בזמן ההוא כבר ידענו, שהמלחמה עומדת להסתיים, כי היה שם מחנה של רוסים ורוסיות וחיילים בריטיים שבויים. היה לנו קשר איתם דרך הגדר, והם צעקו לנו את החדשות.
ממילהאוזן לקחו אותנו לברגן-בלזן, ופה התחיל הסיוט. זה היה יותר גרוע מגסיסה: טיפוס, כינים. אין אוכל, המון מחלות, לא יצאנו לעבודה כמעט. השתחררנו בשבעה עשר באפריל, והייתי, כנראה, קרובה מאוד לסוף. אינני זוכרת את עצמי עומדת על רגליי. כבר לא היו שמיכות, וחורף היה קר מאוד. כל בוקר הוציאו גוויות מהצריפים. נתנו לנו מרק בקושי. אחרי שלושה שבועות הרגשנו, שהלחץ של הגרמנים קצת ירד. שמענו מרחוק את קולות המלחמה, ידענו, שכפי הנראה, הרוסים באים.
ביום השחרור, בעודי שוכבת בבלוק, אני רואה שמחלקים לנואוכל, מה שלא עשו כבר שבועיים, האחראית על הבלוק עברה בינינו עם כפית גבינה לבנה ופרוסת לחם. קיבלתי את הפרוסה, וליקקתי את הגבינה. פתאום אני שומעת צעקות בפולנית, בגרמנית ובאנגלית: "יש פה מישהו מפולין?" ואני מנסה לצעוק: "אנחנו רוצים מים", אבל לא היה לי כוח.....לפתע נכנס חייל כהה עור, חייל רוסי, לוקח אותי בזרועותיו לכיוון טנקר שהיה בו ברז צהוב עם מים, והוא מנסה להשקות אותי, ואני בדמיוני רואה "זהב". הצהוב נתפס בתודעתי ברגעים קשים אלה כזהב. לשתות מים כמו לזכות בזהב. והמים זורמים ..ואני פשוט מתעלפת.  הוא סימל עבורי את השחרור מן התופת, לא הרגשתי שמחה שקלתי 33 קילוגרמים. למעשה כבר "לא הייתי".
הרוסים חילקו לנו מזון, האנשים היו רעבים והתנפלו על האוכל ומתו בהמוניהם. אני לא יכולתי להכניס דבר מאכל אל פי ולכן נשארתי בחיים. הועברתי לבית חולים צבאי גרמני, שם נבדקתי, ושהיתי למשך תקופת ההחלמה. מגרמניה הועברתי לשוודיה. מצבי הבריאותי היה קשה מאוד, בקושי שרדתי. היו שם אחיות, ששאלו עלי כל בוקר: "האם היא עדיין חיה?".
לאחר החלמתי, הייתי צמאה מאד להשכלה והתחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות כדי שאוכל להיות עצמאית. הבנתי שאין לי מה לעשות בפולין. את אבי קברתי, אמי ואחותי נשארו באושוויץ. אחי ברח לרוסיה עם פרוץ המלחמה, וב- 1942 קיבלנו גלויה מהצבא האדום, שהוא נעדר בסטאלינגרד. אז לא היה לי מה לחפש. (אחר כך נודע לי שהוא לא נפטר, אלא הצליח לשרוד את התופת ולהגיע ארצה). הייתי מרוחקת מישראל.
התקופה בשוודיה זכורה לטובה מבחינות רבות: יצאתי מן המצב הפיזי הקשה אבל הנפש, הנפש היתה פצועה ומדממת.....מסתבר, שעדיין לא נתתי אמוני בסביבה החדשה. נהגתי מול כולם בחשדנות יתרה. לא האמנתי, שהמצב הקשה מכל כבר מאחוריי, שיש חברה, לימודים, אוכל. בשלב כלשהו התחילו חברותי להתרחק ממני, אז הבנתי מדוע היות שבמשך שש שנים חייתי בגיהנום  אז כל חלומותיי היו על אוכל ואכילה, על ניקיון ועל בגדים. בבית הספר לאחיות, כשהשולחן היה ערוך בכל טוב לקראת ארוחות בוקר, צהריים וערב, התחלתי לזלול. ישבתי על רבע טוסיק, הפה שלי היה פתוח, והעיניים שלי פקוחות על שולחן האוכל. לא הספקנו לגמור, וכבר הייתי עומדת על יד הבחורה, שצילצלה והזמינה אוכל נוסף, ושוב הייתי ממלאת את הצלחת, ושוב אוכלת. השיא היה שיום אחד, אכלתי שמונה עשר כדורי בשר עם כרוב. אלה היו מאוד טעימים. ספרתי אותם, וחיסלתי אותם. אחרי ההפסקה, כשנכנסנו לכיתה, העניין הציק לי מאוד ואמרתי להן, שאני מבינה מדוע הן מתרחקות ממני. " אכלתי היום 18 כדורים כולל תפוחי אדמה ולחמניות קטנות, כי לא הייתי בטוחה שהשולחן הזה יהיה תמיד"...
ואז, נפתחו הברזים, והתחילו לשאול שאלות. ואנחנו סיפרנו ודיברנו איתן, והכל התהפך. הן היחידות, בעצם, שהבינו אותי אז. הן סיפרו לי, שאכלתי ארבע ביצים רכות לארוחת הבוקר ושמונה לחמניות קטנות, אף פעם לא ישבתי על כל הטוסיק. ישבתי רק על רבע, כדי להיות בכוננות. הן אמרו לי: "תמהנו, איך אפשר לאכול דייסה, ביצים, לחמניות, דגים...וכל כך הרבה בארוחה אחת..."
אחרי השיחה הזאת הבראתי. הבנתי שאינני "זקוקה" יותר. אף פעם לא אגרתי. הייתי יוצאת מחדר האוכל מפוטמת, אבל אף פעם לא אגרתי, להיפך, מאז הייתי מאד בררנית באוכל. לא אכלתי כל דבר, ואם לא היה בארוחה משהו שאהבתי, העדפתי לא לאכול. רק לא לאכול אוכל לא טעים. למשל, מרגרינה לא אהבתי, ותמיד היו שומרים לי חדר האוכל חתיכת חמאה, כדי שאמרח על הלחם. זה היה עוד בתקופה שחמאה היתה יקרת המציאות...
במהלך שהותי בשוודיה השביעו אותי ל"הגנה", נשבעתי על ספר התורה ועל דגל ישראל. ב1948 הקרבות בארץ בעיצומם הגיע נציג מהארץ שאמר לי: "אנחנו זקוקים לצעירים ולצעירות לרופאים ואחיות כדי לעזור במלחמה על ארץ ישראל" הרגשתי כמו מלכה, ומאד מאד חשובה וגאה. תוך שלושה ימים עלינו על האוניה "נגבה" עם עוד כ- 500 ילדים ומלווים והיה מרגש מאוד.
הגעתי ארצה ומייד חויילתי והצטרפתי לצבא. עבדתי בבית חולים תל השומר וטיפלתי בפצועים שהגיעו מהמלחמה.
יום אחד נסעתי לתל אביב ובאוטובוס הרגשתי  שהשעון שלי נעלם. התחלתי לחפש ופתאום הופיע חייל ושאל בפולנית: "מה את מחפשת?" סיפרתי לו, שאבד לי השעון שהיה מאד יקר לי והוא עזר לי למצוא אותו. התפלאתי: "מה פתאום אתה מדבר אלי בפולנית? מי אתה? והוא אמר: "אני מכיר אותך". את אחותו של יוז'ק. אמרתי לו שהוא נהרג בסטלינגרד והוא אמר לי" לא הוא לוחם ב"שועלי שמשון"!!!

אחי - יוסף גרושקביץ בן-חור בצעירותו

נסעתי ליפו למשרד לאיתור קרובים ובקשתי שיתנו לי את כתובתו ולא הסכימו מפני ש: "כתובת מוסרים רק לקרבה ראשונה, ופה כתוב שכל משפחתו נספתה בשואה"! הובטח לי שיקשרו בינינו ולאחר כמה ימים שמעתי דפיקה בדלת, וראיתי את אחי עומד מולי.
אז הוא ספר לי שהוא עזב את החזית בסטלינגרד, חזר לפולין, היה קצין בצבא ומשם ברח ועלה לארץ ישראל.
בארץ הוא התחתן עם רבקה ילידת העיר העתיקה, ונולדו לו שלושה ילדים שנקראו ורדה ע"ש אמנו –רוזה, אסתרק'ה ע"ש אחותנו ושמוליק ע"ש משפחתה של אשתו. לימים שינה אחי את שם משפחתו מגרושקביץ ל"בן- חור"  כסמל  להפיכתו לאדם חופשי ובן חורין.
זיכרון אחד משמעותי ליווה את אחי בחייו: רגע הפרידה מאימנו בתחנת הרכבת שבלודג' ... כשעמד במדרגה החיצונית של הרכבת, קפאה אוזנו בשל הקור העז ששרר אז. בקיץ 1995 נפטר אחי במהלך ניתוח לב.

שמוליק, ורדה ואסתר – ילדיו של אחי יוסף

את אברהם בעלי, שקראתי לו לוליק, פגשתי במלחמה בירושלים, כשהיה פצוע. הוא שכב בבית החולים "זיו", ואחר כך נפגשנו שוב בסטאף.
הוא עלה בשנת 1938 עם סרטיפיקט ללמוד באוניברסיטה העברית ומשפחתו שהיתה צריכה לעלות אחריו נספתה כולה בשואה. היינו חברים קרובים והיה לנו טוב ביחד  אהבנו מאד אחד את השניה.
החתונה שלנו הייתה צבאית למהדרין

אני ובעלי אברהם (לוליק) בחתונתינו

אחריה נשארנו לגור בירושלים. מאד אהבנו את העיר. הקדושה שלה, ההיסטוריה, אחי שגר בה עם משפחתו, המקומות היפים ומזג האוויר שהזכיר לנו את פולין שעזבנו. בחורף השלג שהיה והקור העז הזכיר לנו את אירופה. אהבנו מאד לטייל בירושלים בחורף, כשהיה קר ואפילו מושלג.
אחר כך ילדנו את רמי ואת ברוריה. רמי נקרא ע"ש אבי ירחמיאל וברוריה ע"ש אמו של בעלי  - ברנדל. את חיינו בחרנו לבנות בקיבוץ דגניה א' שעל יד הכנרת. בעלי השתחרר מן השרות הצבאי בשנת 1960. הוא עבד בקיבוץ ובשנת 1976 נפטר. מאז- שלושים שנים- אני אלמנה וחיה בלעדיו.

בקבוץ היו לנו חברים ונהנינו מאד לחיות חיי שיתוף עם ערכים וחוויות ישראליים. לימים, הילדים גדלו, למדו התחתנו ועזבו את הקבוץ.
רמי התחתן עם רבקל'ה, הפך לדוקטור לפיסיקה גרעינית וגר בבאר שבע. נולדו להם שלושה ילדים – שירי, תום ומור. ברוריה התחתנה עם יוסי למדה היסטוריה, יחסים בינלאומיים ותואר שני בחינוך וחיה בבת חן שבשרון. נולדו להם  שי וטל.
בשנת 1993 נסעתי עם ברוריה בתי, בטיול מאורגן לביקור בפולין. בקבוצה היו כמה ניצולים נוספים מלודז'. נסעתי לראות את בית ילדותי ונדהמתי לראות שהבית עדיין עומד על תילו. התאכזבתי ממנו כי זכרתי אותו כבית כל כך עצום. בית בן ארבע קומות. אני נולדתי בבית הזה, וכשהייתי ילדה, לא יכולתי לעלות במדרגות, מפני שהיו כאלה גבוהות. עכשיו הן  מאד נמוכות. אני זוכרת, שהיה תמיד אור בחדר המדרגות. כשהיינו נכנסים לבית, היה שער, ומול השער נראו כל חדרי הבית. שם עמד תמיד שוער, ובחצר היתה לו דירה. מסביב היו ארבעה ספסלים עשויים בטון או שיש שחור.

העץ שגדל מאוד ליד ביתי בלודז'

הגענו לבית שלנו והפולנים שגרים בו הזמינו אותנו, והתעקשו שנעלה אל דירתם.
הרגשתי שזהו ביתי. המקלחת והמטבח התחלפו, אמרתי, שהיה פה תנור גדול  עשוי ברזל, והאשה אמרה, שרק לפני 6 שנים הם החליפו אותו, הם סגרו דלת אחת ופתחו במקום אחר. היו לנו מרצפות אדומות, שהעוזרת היתה מנקה, ואני הייתי עומדת עם המקל כדי לעזור לה, והם החליפו אותן. הם גם  הדביקו טפטים על הקיר. מסביב יצאו אנשים והסתכלו עלינו.
כשהסתובבתי בגטו, ראיתי את המקום של המאפיה. זכרתי את התור ללחם.
אינני מטרידה עצמי יותר בשאלה: "כיצד הלכנו כצאן לטבח?". שנים הסתובבתי בחוסר שקט. האמנתי, שאנשים המעלים שאלה זו, אינם שמים עצמם במקומנו. חשתי חוסר הגינות כלפי יוצאי השואה. האומנם אני הלכתי כצאן לטבח? מי היה מעלה על דעתו, שילדה בת 13 מחזיקה משפחה? שילדונת קטנה כמוני צריכה לקבור את אבא, ולהמשיך עם ראש מורם קדימה: יש לטפל באימא, באחות...ומסביב יש רק אויבים.... איש לא יבין, איך ניתן לחיות נוכח הגוויות השרועות בכל מקום ולהמשיך לחשוב על פרוסת הלחם הבאה עבור האחות הקטנה....
חשוב לי שידעו שאנחנו, יוצאי השואה, היינו גיבורים, לחמנו, לא תמיד הצלחנו, אבל לחמנו בגבורה ובתעוזה.  אני שמחה שיום השואה נקרא : "יום השואה והגבורה", משום שבאמת היינו גיבורים שם.

בתי ברוריה עם בעלה יוסי קיוויתי	בני רמי עם רבקה כלתי

אני יודעת שלילדי הדור השלישי ליוצאי השואה (לנכדים) קל יותר מילדי הדור השני (הבנים). הם רוצים לדעת ומוכנים לשמוע יותר. אני מרגישה שנכדי גאים בכך שיש להם סבתא יוצאת השואה.
לפני כחצי שנה הרגשתי לחץ בלב, ולכן עברתי צינתור. באותו מעמד אמר לי הרופא, ששנים רבות לא ראה לב כל כך צעיר ועורקים כל כך נקיים. לעומת זאת בעקבות העדר תזונה תקינה בתקופת השואה, תקופה בה הייתי נערה מתבגרת, נחלש גופי עד מאוד. מאז נפלתי פעמיים, ושברתי את רגלי.

אני עם חמשת נכדי האהובים

היום, בת שמונים ושתיים, אני חיה ב"בית-יעל", המוסד הסיעודי של הקיבוץ. פה אני מקווה להתחזק בגופי ובנפשי ולסיים את חיי בכבוד: מוקפת במשפחה, ילדים ונכדים. אני רוצה לאחל לילדיי ולנכדיי, שלא יעברו את מה שאני עברתי, אין צורך בזה. חשוב לי שהם יחיו בארץ, ושיהיה להם רק טוב.
כולי תקווה, שלא תהיינה יותר מלחמות.
אני רוצה שידעו שכשאני מדברת, אני מתרגשת ואז נעלמות לי המלים .........

קיר ההנצחה לזכר הנספים בשואה בבית הקברות בדגניה א' בצד ימין למטה מוזכרות משפחותינו: משפחת בעלי - משפחת ארקוש, ומשפחתי משפחת גרושקביץ

בלה ארקוש נפטרה ב- 31.12.07, כ"ב בטבת תשס"ח. יהא זכרה ברוך.