צמא ורעב. אנשים ליקקו את
דפנות הקרון כדי לנסות להגיע לטיפות מים (אדים
שנוצרו על הדפנות).
אנשים
רבים מתו
בדרך מחוסר אוויר ומזון. בגטו עבדתי במפעל
שזירת צמות מקש, כאשר מהצמות
תפרו נעליים
לחיילים, כהגנה כנגד הקור.
גרתי אצל האחראית
עלי שהתייחסה אלי יפה בשלב הראשון.
ביום מסוים "פרצו"
אלינו הביתה וגנבו
לי את כל המצרכים
האישיים ששמרתי לי וסידרתי
בחלוקה יומית.
באותו זמן הייתי בעבודה.
כך
נשארתי ללא מצרכים עד לקבלת מנת המצרכים
הבאה שלה חיכיתי זמן רב.
רוב הזמן ניזונתי ממוץ
קלוי
(הקליפה של פולי הקפה). זה גרם
לעצירות כרונית.
מהמוץ הזה
בתערובת עם מים
הכנתי "קציצות".
| |
|
משפחת שיינברג -
משפחתה של בלומה
בלומה היא הילדה עם הצמות. הילדונת שעומדת לידה היא לאה-לולה בתם של פסה ומשה
שיינברג (פסה ובתה ניספו ומשה שרד)
פסה עומדת מאחורי בלומה ומאחוריה- משה
יושבות- מימין - הסבתא של בלומה - מלכה קאהן ואמה של בלומה - זהבה-גולדה שינברג
האיש המזוקן במרכז הוא אביה של בלומה - בינימין שיינברג ומשמאלו עומדים חיה (אחותה
הבכורה של בלומה) ובעלה מיכאל מנדל שניספו בשואה
הזוג מימין הם הרשל (האח של בלומה) ואישתו טובה שהספיקו לברוח לפני המלחמה מפולין
|
| |
בשלב זה ויתרתי על המגורים אצל האחראית ועברתי
לגור עם זוג אשר הכרתי עוד מהעיר שלי.
הם ניצלו אותי קשות. שימשתי כעוזרת בית ממש כמו
בתקופת העבדות. כך חייתי בקושי עד
אוגוסט 1944 כשפינו אותנו מגטו לודז' והועברנו
לבירקנאו. כרגיל, שוב מיונים (סלקציות),
מכות ורציחות. בביקרנאו. בלילה הראשון ישנו תחת
כיפת השמיים ליד המשרפות וראינו את
העשן המיתמר מהארובות. בבירקנאו הייתי עוד מספר
ימים ולנו שם בצריפים של הצוענים,
שכבנו 7 אנשים על דרגש כמו סרדינים. אחרי כמה
זמן הועברנו ל"בריימן" שהייתה עיר נמל
בגרמניה, שם עבדתי בפירוק בניינים הרוסים
כתוצאה מההפצצות. קמנו כל בוקר בשעה 4
למסדר, יצאנו רגלית למקום עבודה, במרחק של כ- 5
קילומטר ללא מזון ושתייה ורק כשחזרנו
בסוף היום מהעבודה למחנה, קיבלנו "מנת
אוכל" וקצת מרק דלוח. לעיתים היינו מוצאים שאריות
אוכל כמו לחם עבש עד כדי כך שכשחילקנו אותו עלה
ממנו ענן ירוק. אנחנו אכלנו אותו בשמחה רבה.
האחראית על הצריף בו גרתי ב"בריימן",
הייתה אלי יחסית חביבה ונתנה לי קצת יותר מרק. אני,
שהסתפקתי במועט, נתתי לחברתי פלה מהמזון
"העודף" שלי.
באחד הימים, בזמן שהיינו בעבודה, נפגע המחנה
ב"בריימן" מהפצצה של כוחות הברית (שלמעשה
רצו לפגוע בבית חרושת לנשק שהיה בקרבת המחנה).
המחנה נשרף כולו ואנחנו הועברנו
למחנה "אובנהיידן" שהיה סמוך
ל"בריימן". המשכתי באותה העבודה, טיפסתי על קירות גבוהים,
בתים הרוסים, סחבתי אבנים כבדות מאד ופחדתי שלא
להתכופף לרגע כי מי שהיה מתכופף או
נעמד לחלץ קצת עצמות היה חוטף מכות רצח. לקראת
סוף המלחמה, הועברנו ל"ברגן בלזן".
"קבלת הפנים" שלנו הייתה ערימת גופות
ענקית. הייתי כבר בת 18 ואני עד היום עוד רואה
לנגד עיני את הערימות של הגופות ואנשים חולים
שאינם מקבלים כל עזרה.
הלכתי במחנה ודרכתי על גופות. זוועה אמיתית!
| |
|
 |
|
מחנה ברגן-בלזן: בלומה נמצאת משמאל לעמוד המרכזי |
| |
במלחמה איבדתי את הורי, אחותי הגדולה חיה, בעלה
והילד שלהם (את בעלה - גיסי- עוד
פגשתי בגטו לודג',
אך את
אחותי ובנה בן השנתיים
בזרועותיה ראיתי הולכת לעבר מותה), דודים,
גיסה וביתה בת ה-6 (אותה
ראיתי איך תולשים
מידי
אמה באמצעות מקל עם וו שבאמצעותו משכו
אותה בצוואר), סבתא ועוד בני
משפחה קרובה.
אח
נוסף (משה) שרד את השואה, אח ואחות נוספים
הצליחו לעזוב את פולין לפני פרוץ המלחמה.
| |
|
 |
 |
בני הזוג אלי ובלומה פרנקל בר-לוי במחנה העקורים באיטליה |
| |
|
באפריל 1945 שיחרר אותנו הצבא האנגלי. לאחר
שנודע לי שאחי ניצל ונמצא באיטליה, עשיתי כל
מאמץ לאתר אותו
ולהגיע אליו. באותו מחנה עקורים
באיטליה בו מצאתי את אחי משה, הכרתי את בעלי,
אלי. נישאנו ב-1946. עלינו ביחד
ארצה באונית
המעפילים על שם "ברכה פולד" אך גורשנו לקפריסין.
אחרי שהייה של חצי שנה בקפריסין, עלינו באופן
ליגלי,
ארצה.
כאן הקמנו בית ויש לנו 3 ילדים: שני בנים, בת
וחמישה נכדים.
| |
 |
כל משפחת בר לוי עם הילדים והנכדים |
